פרק 82: רואה את זה קורה

"זה בלגן של הרבה דברים ביחד." היא אמרה לגילי כשעלו שתיהן על הגשר לכיוון גבעת שמואל.

"את רוצה להגיד מה?"

"הכל." מכוניות צפרו בכביש. כמה שהיא לא אוהבת את העירוניות הצפופה הזו. לא נורמלי שכדי לטייל במקום שקט עם קצת עצים ודשא, היא צריכה לעבור לעיר הסמוכה אליהם.

"זה שאחיינית שלך מגיעה מחר?"

"גם."

היא אפילו לא יודעת להגיד לעצמה מה עושה לה זה ששיר מגיעה. היא רוצה לתת לשיר מה שהיא יכולה, ובו זמנית ברור לה גם שהאתגר יתיש אותה. כמה משמעות יש בכלל לקשר שהיא מנסה ליצור עם שיר? היא הרי ממילא אמורה לעבור מהם בתוך ימים.

"אחי וגיסתי מרכסים כנראה יקחו אותה לאומנה." היא אמרה לגילי.

"הו, וואו. מדהים שיש מי שמוכן לקחת אותה כל כך מהר!"

"זה עוד לא סופי." אולי היא ממהרת מדי לשמוח. יעל הרי רצתה לבדוק לעומק את הרקע שבו שיר גדלה. איפה זה אוחז עכשיו?

רוב הסיכויים שגם מוטי לא הצליח לשוחח עדיין עם חזקי.

"את זוכרת את אחי חזקי?" היא שאלה את גילי.

"תזכירי לי. מאלעד?"

"לא, הוא גר היום במודיעין עילית." דיני עצרה להזיז אבן שתקעה את גלגל העגלה של ארי. המילים הולכות לאיבוד בתוכה. בחתונה של רחלי חזקי התקשר להתענין בה, לשאול מדוע היא אינה מגיעה. הוא חש אז ברגישות שלו שמשהו לא תקין, קלט שהיא במצוקה.

כמה זמן עבר מאז? – בקושי שבוע. וכאילו הר עכשיו ביניהם.

אם היא תספר לגילי שחזקי שמר עד היום על קשר עם טובה, ושהוא הסתיר זאת מההורים, זה ישמע גרוע ממש. כאילו ההורים שלה הם הבעיתיים כאן.

מה גילי הייתה אומרת אם היא כן הייתה מספרת לה?

"אחי חושב ש-" היא התחילה, ונתקעה.

"מה?" שאלה גילי בעדינות.

"אני לא יודעת מה לחשוב."

"את מכירה את האמירה שבמצב לא נורמלי, כל תגובה היא נורמלית. זה ממש נכון, תני לעצמך את הצ'אנס."

"זה לא רק מה שאני מגיבה, זה הכל, זה כולם במשפחה."

"ככה זה, דיני. תקשיבי, זה תמיד ככה כשיש ארוע מטלטל, כל אחד לוקח את זה למקום אחר, על כל אחד הוא משפיע אחרת, כל אחד חושב אחרת. פשוט תקבלי את המציאות, תדעי שככה זה."

"זה לא פשוט."

"ברור שלא פשוט להתמודד, אבל לפחות אל תחשבי שאמור להיות אחרת. המשפחה שלך עוברת אובדן כפול, גם זה שאחותך נפטרה, וגם הנתק שהיה ממנה קודם, ברור שזה מעורר רגשות קשים אצל כולם, אל תבהלי מזה."

פנסי המכוניות הבהיקו, אוטובוס צפר.

"אחד מהאחים שלי כועס על ההורים שלנו." אמרה דיני.

"הכי נורמלי שכך יקרה."

"את באמת בטוחה שזה נורמלי?"

"כן, כי זה מצב קשה. הכי נורמלי זה שהמחשבה חוזרת אחורה, מתוך איזו הרגשה שהיה אפשר לעשות משהו אחרת. זה מה שהתחלת לספר לפני כן על אחיך חזקי?"

"כן. הוא חושב שבגלל ההורים שלי אחותי הגיעה לרחוב. אפילו לא ידעתי שהיא התגלגלה ברחוב."

"איפה חשבת שהיא נמצאת?"

"לא יודעת. חשבתי שהיא הסתדרה איכשהו. היא הרי רצתה ללכת. זה לא שסלקו אותה מהבית. הבנתי שאם היא לא חזרה, אז זה אומר שיש לה איפה להיות. בהתחלה היא הייתה אצל חברה מהסמינר, חשבתי שאחר כך היא כנראה הלכה למישהו אחר, אולי לאיזו חברה חילונית, לא יודעת מה."

"היו לה חברות חילוניות כשהיא עזבה את הבית?"

"לא יודעת, כנראה שלא, בעצם. רק אחר כך היא נהייתה חילונית." דיני הידקה את אחיזתה בעגלה. "את מתכוונת להגיד שהייתי צריכה לקלוט עוד לפני שלא היה לה איפה להיות?"

"אני לא חושבת שהיית צריכה לקלוט כלום, בפרט כשהיית ילדה כשהיא עזבה. אני רק חושבת שאנשים לא מבינים מה זה אומר כשילד עוזב את הבית ואין לו איפה להיות, לאן זה מביא אותו."

"למה את אומרת ככה? את מכירה?"

"לא ספרתי לך? גיס שלי לשעבר מתגלגל מחוץ לבית כבר שנים. זה סיפור אחר לגמרי, ובואי לא נכנס לזה עכשיו. אני רק יודעת שבשעתו היה פער ענק בין איך שהגרוש שלי דיבר על אחיו, לבין מה שבאמת עבר על האח. קלטתי את זה מאוחר יותר."

"מה זה אומר 'פער ענק'?"

אופנוע מטרטר הגיח מאחוריהן, על המדרכה. גילי חיכתה שהוא יתרחק.

"דיני, עזבי. הסיפור הזה לא קשור למה שאת עוברת עכשיו, את מגיעה מבית בריא. אני לא יודעת מה גרם לאחותך לעזוב, אבל ברור שזה סיפור אחר לגמרי. רק הנקודה הזו שדברת עליה עכשיו הזכירה לי מה היה שם. בתור הורים או אחים מרגישים את הזעזוע שילד עוזב, וגם חווים פגיעה קשה, כאילו הילד הוא זה שפוגע בהורים. אבל הילד בעצמו חווה דברים קשים עוד יותר."

"אחותי יכלה להיות בבית. ההורים שלי לא זרקו אותה."

"אז כנראה שבגלל זה חשבת תמיד שהיא הסתדרה איכשהו בחוץ."

פקק ארוך השתרך בכביש שמתחת לגשר. משאית סמוכה פלטה פיח. דיני העבירה יד על מצחה. אולי באמת טובה כן הסתדרה בחוץ. ישי סיפר שטובה הלכה לעמותת 'הלל', הגיוני שהם גם נתנו לה מקום לישון.

אבל חזקי אומר שהיא התגלגלה ברחובות.

"אני לא מצליחה להבין למה היא עזבה." אמרה דיני. "זאת אומרת, היה לה איזה עימות עם אמא שלי. יכול להיות שאמא שלי התפרצה בסוף ואמרה שעדיף שהיא לא תהיה בבית או משהו כזה. אני לא יודעת. אבל זה היה בתקופה קשה מאד." דיני הוציאה את המילים במאמץ. "זה הגיוני אם זה קרה, אמא שלי ממש סבלה ממנה. זה כמו שאמרת מקודם, שכל תגובה היא נורמלית בתוך מצב לא נורמלי, ואחותי הייתה אמורה לדעת שהיא יכולה לחזור, שלא באמת זרקו אותה מהבית. בטח לא אמא שלי."

גילי הנהנה בהקשבה.

"אחי כועס שאבא שלי יצר קשר עם הסמינר, כאילו נגד הבת שהזמינה את אחותי לישון אצלה."

"אז בעצם אחותך הלכה לחברה מהסמינר?"

"כן."

"הכי טוב. לא?"

"זה לא היה טוב, כי בעצם בגלל החברה הזו אחותי עזבה את הבית. אם החברה ההיא לא הייתה מזמינה את אחותי להיות אצלה, היא בטח הייתה חוזרת הביתה באותו ערב."

גילי רק שתקה.

"את חושבת אחרת?"

"אני חושבת שאי אפשר לדעת. אם את לא לגמרי יודעת למה אחותך עזבה את הבית, את גם לא יודעת מה היא הייתה עושה אם החברה ההיא לא הייתה מזמינה אותה."

"זאת באמת הייתה חברות באמת בעייתית, גילי. אם לא החברה ההיא, אחותי כנראה גם לא הייתה ככה מתדרדרת מההתחלה. היא מאד השפיעה עליה."

גילי רק המשיכה ללכת.

"מ את חושבת?"

"אני לא רוצה לעצבן אותך."

דיני חייכה, ממצמצת כדי להעלים את הדמעות. "עכשיו את הכי מעצבנת."

"דיני, אני באמת לא רוצה לעצבן אותך, ואני גם לא יודעת בשביל מה להכנס לזה. הרי אי אפשר לשנות את מה שהיה."

"אני רוצה לדעת מה את חושבת."

גילי תחבה לתוך המטפחת קווצת שיער דקיקה. "טוב, אז אני חושבת שקשה בתור הורים לדעת איזו חברות באמת משפיעה לרעה."

"למה?" דיני עצרה, וסדרה את שמיכת התינוק של ארי. "לפעמים את פשוט רואה את זה קורה!"