פרק 70: אם אפשר להאמין

"גם אם אף אחד מאיתנו לא יספר, זה עלול להיוודע לאמא." היא אמרה לחזקי. "סיכון גדול מדי להמשיך לשמור בסוד שהיה לך קשר עם טובה. אתה צריך להסביר לאמא."

"אני לא חושב שאמא מסוגלת לשמוע את זה עכשיו."

"אם נסתיר לאורך זמן, זה יהיה גרוע יותר." שוב גאה בה תסכול מיואש. "למה הסתרת? היית צריך לספר כבר מההתחלה!"

"הבטחתי לטובה לא להגיד."

"למה?? אתה לא מבין שהיה אסור לך להבטיח דבר כזה?"

"אם לא הייתי מבטיח, טובה לא הייתה מוכנה לדבר גם איתי."

"אז שהיא לא הייתה מדברת. לא היית צריכה לשתף פעולה עם דבר כזה, נגד אבא ואמא."

"זה לא 'נגד אבא ואמא'."

"זה כן."

"אבא ואמא לא הפסידו מזה שהיה לי קשר איתה. להיפך."

"אבל היית חייב להגיד להם!"

"את באה ושופטת בלי לדעת כלום." קולו עלה קצת. "את לא יודעת מה עבר על טובה, עם מה היא התמודדה, איזה מאמץ לא נורמלי עשינו כדי לעזור לה. יכולת גם את להיות איתה. היא ממש ייחלה לזה שתתקשרי אליה. יכולת לחפש את המספר ולהתקשר."

"לא הייתה לי שום דרך לנחש שהיא רוצה לדבר." ליבה הלם. "וגם היא יכלה להתקשר אלי."

הוא נשף אוויר. "טוב."

"מה 'טוב'?"

"שום דבר לא טוב. אם את לא מבינה מה ההבדל אם את מתקשרת אליה, או היא מתקשרת אליך, אז – אז אני לא יודע מה. אין לי מה להגיד."

מראה המיטה בבית העלמין עלתה מול עיניה של דיני. הכוח כמו התרוקן מתוכה. "אם הייתי יודעת שטובה מחכה לזה – ברור שהייתי מתקשרת."

"כל כך מסובך היה להבין את זה לבד?"

"חזקי, טובה הראתה בכל דרך שהיא לא רוצה שום קשר."

"לא נכון."

"נכון לגמרי."

"אנחנו צריכים לדבר על כך, דיני. זה לא כמו שאת חושבת."

"למה לא?"

"זה לא על רגל אחת. אנחנו צריכים לדבר."

"ברור שאנחנו צריכים." היא כיסתה את ארי, שנרדם בעגלה. "ומה עם אמא? אתה באמת חושב שאפשר להסתיר ממנה שהיה לך קשר עם טובה? הלוואי שלא היה צריך להגיד לאמא, אבל אני לא מאמינה שהיא לא תדע מזה בסופו של דבר."

"אני צריך לחשוב על זה." הוא השתהה לרגע. "זה מסובך. אני באמת צריך לחשוב על זה. אבל דיני, התקשרתי בשביל משהו אחר."

"כמובן."

"אל תהיי כזאת צינית. אבל קודם בקשר לאמא – מה קרה לה ולאבא?"

"הם שכלו בת?…"

"את לא יודעת על מה אני מדבר?"

"אולי כן." לחזקי מתאים לקלוט.

"אז לא שרק דמיינתי שהם לא מדברים אחד עם השני." קולו שקע. "זה באמת ככה?"

"הם מדברים קצת." בקושי היא הוציאה את המילים.

"למה? מה קרה?"

"שאני אגיד לך שגם בזה אתה אשם?"

"דיני! מה -"

"אמא כועסת על אבא שכאילו בגללו הקשר עם טובה התנתק לגמרי."

"ככה אמא אמרה לך???"

"היא ספרה לי שאחרי הפעם האחרונה שהן דברו, אבא לא הסכים שהיא תתקשר שוב לטובה, ולכן היא לא התקשרה. עכשיו היא לא מסוגלת להתמודד עם זה, היא מרגישה שבגלל אבא היא לעולם כבר לא תוכל לדבר עם טובה."

"אמא אמרה לך את זה???"

"היא לא אמרה לי במפורש שהיא כועסת על אבא. אבל אני רואה איך היא גמורה מכך שטובה הייתה בנתק, והיא ספרה לי שאבא זה שלא הסכים שהיא תתקשר שוב."

מעבר לקו היה רגע של שתיקה.

"אז בעצם אבא הוא זה שלא הסכים שאמא תתקשר לטובה?" קולו של חזקי השתנה.

"אתה לא יכול להבין אותו? טובה פשוט צרחה על אמא. אמא הייתה גמורה אחרי השיחה איתה."

"אחרי שטובה באה אליהם בפעם האחרונה?"

"לא. זה היה אחרי שאמא התקשרה לטובה, לפני שלש עשרה שנים."

"אמא לא התקשרה לטובה לפני שלש עשרה שנים!"

"היא כן. זה היה אחרי שריקי נולדה."

"טובה אמרה לי שאף אחד לא דיבר איתה מאז שהיא באה לאבא ולאמא בפעם האחרונה. זה היה לפני עשרים שנה."

"מה? אמא התקשרה אליה!"

"טובה אמרה לי במפורש שאף אחד לא התקשר אליה מהביקור ההוא."

"אז אני לא יודעת מה להגיד לך. אולי לא היה אפשר להאמין לכל מה שטובה אומרת."

"היה אפשר להאמין לכל מה שטובה אומרת." צליל קשה התמזג בקולו של אחיה. "היא לא שקרה. היה אפשר להאמין להכל והיה צריך להאמין. טובה דברה בכנות, והיא הייתה ישרה."

"אז אתה רוצה להגיד שאמא משקרת."

"ממש לא. תפסיקי להיות כזאת, דיני. אולי הבנת את אמא לא נכון. אולי היא דברה על פעם אחרת שבה שתיהן דברו."

"אמא לא דברה על פעם אחרת." כבהבזק עלה מולה זיכרון החדר המאובק שקבל את פניה אחרי הלידה של ריקי. "אמא התקשרה לטובה אחרי שריקי נולדה. טובה צרחה עליה והאשימה אותה בלי הגיון – בדיוק כמו שהיא הייתה תמיד. לכן אבא לא הסכים שאמא תתקשר שוב. זה הרי ממילא לא היה עוזר."

"ברור שזה היה עוזר." אחיה עדיין נשמע המום.

"איך בדיוק?"

"טובה הייתה צריכה את זה."

"צריכה בשביל לצעוק שוב על אמא?" כאב פיזי דקר בצלעותיה. "חזקי, אם אתה לא יודע שאמא כבר התקשרה לטובה, אז כנראה שאתה לא בדיוק יודע הכל."

"אני לא יודע הכל, אבל אני יודע מה שצריך לדעת." אחיה השתתק כאילו חפש את המילים. "אני צריך לדבר איתך, דיני, איתך ועם יחיאל. זה יהיה בסדר אם אבוא מחר בבוקר?"

"יש לי ראיון מחר בבוקר."

—

"ממש הצטערתי לשמוע מבעלך שאת יושבת שבעה על אחותך." למחרת, במשרד של 'שזיף', יהודית פליישמן ישבה מולה. בעיניה אותו ניצוץ מלא חיים שדיני אהבה בימי הסמינר. "האמת שלא זכרתי שהייתה לך אחות. היא הייתה איתנו בסמינר?"

"לא. היא למדה בוולף, והיא הייתה גדולה ממני בעשר שנים."

"אז לכן לא יצא לי להכיר אותה. חשבתי שיש לך רק אחים."

"השאר בנים באמת."

יהודית הנדה בראשה. "אז זה בטח קשה עוד יותר."

"כן."

"שהשם ינחם אתכם." יהודית הפכה עט שהיה על השולחן.

"מתנצלת שבמעבר חד אני מדברת שוב על השעות. בגדול העבודה במשרד היא עד שלש וחצי, כמו שאמרתי לך. אבל קורה מדי פעם שצריך להישאר גם עד ארבע או חמש. את תוכלי להתאים את עצמך?"

"בגדול כן." היא תוכל לבקש מריקי להיות עם הילדים עד שהיא חוזרת, או שיחיאל יתעכב בבית, אם לא תהיה ברירה. "אני רק לא בטוחה שאני יכולה להתחייב שתמיד זה יהיה אפשרי."

"בסדר, אם בדרך כלל תוכלי, זה מספיק לי."

דיני שחררה בחשאי נשימת הקלה. היא לא ידעה למה לצפות לפני הריאיון. בסמינר היא הייתה מיודדת עם יהודית, שלמדה בכיתה המקבילה שלה. בשנים שאחרי הסמינר הקשר ביניהן התרופף עד שהתנתק.

בעקיפין הזדמן לה לשמוע שיהודית פתחה עסק עצמאי, והיא הופתעה מהאומץ והחשיבה בראש גדול. היא עצמה עבדה בתחילה כפרילנסרית ואחר כך כשכירה במשרד פרסום קטן – שנסגר בקורונה. מאז היא עובדת בבית, שוב כפרלינסרית. ולאחרונה נודע לה שיהודית מחפשת עובדת חדשה, גרפיקאית למשרד הפרסום.

היא החליטה לפנות ליהודית, למרות שלא ידעה האם הידידות הוותיקה תגרום ליהודית לרצות לקבל אותה לעבודה או להיפך.

"אז טוב, הכיוון שלי הוא חיובי, כצפוי." אמרה עכשיו יהודית. "התרשמתי מתיק העבודות שלך, ומעבר לכך – חשוב לי הפן האנושי בעבודה, גם מול הלקוחות, וגם בשביל האווירה במשרד." היא חייכה. "לפחות חצי מהיום אני נמצאת כאן, כך שהאקלים כאן בין העובדות משמעותי לי באופן אישי. בואי ניקח שתינו יום – יומיים בשביל לקבל החלטה סופית. המזכירה שלי תהיה איתך בקשר ביום רביעי, מחרתיים."