על אמון ואימון

את סמכת עליו, נתת בו אמון, היית בטוחה שהוא גדול מבין ואחראי ואין צורך להשגיח מדי, והנה זה קרה, הבנת כעת שיש צורך עדיין להשגיח, ועוד איך! הוא פישל, ובגד באמון שלך, סמך על זה שסמכת עליו וניצל את החלל של היעדר ההשגחה, עבור מה שאת אינך מסכימה. אז מה עושים עם זה עכשיו?

עכשיו מחזירים את הגלגל אחורנית ומתחילים להשגיח, מה זה אומר? זה אומר שעכשיו את מלמדת את בנך או ביתך מחדש מהו המושג אמון ואיך רוכשים אותו בעמל, תוך כדי אימון, את אומרת בפרוש שאת מהדקת השגחה, עד שהאמון ביניכם יחזור ושזה תלוי בו.

ואיך מהדקים השגחה? מתחילים להתערב! לשאול שאלות מפורטות, לדרוש לדעת הכל, להיות נוכחים במקומות ובזמנים שעד כה שחררנו, לבדוק נוכחות, להצליב מידע עם חברים או צוות, ממש להדק חגורה על המרחב שלפני כן היה הפקר, האירוע מזמין אותנו לעשות שיעורי בית, הוא מגלה לנו שהילד עדיין צעיר וזקוק להורה משגיח מעורב ומנחה.

למען האמת, כל ענישה יעילה, היא בעצם ענישה להורים, היא מזמינה אותם ללכת כמה צעדים אחורה ולחזור לעמדה הקודמת שעזבו כששחררו את ההשגחה מבלי משים, וזו הייתה עמדה מחייבת יותר, דאגנית יותר ומגייסת אנרגיה זמן ותשומת לב בהתאם לגיל, כעת היא דורשת פי כמה, זה כולל גם את הזמן והאנרגיה וגם את הזהירות שהכול יהיה מתוך סמכות וכבוד ולא ייתפס כרדיפה או בלשות קטנוניים. אלא כצעדי סמכות והשגחה. וההבדל הקטן הזה מאוד משמעותי!

צר לי להכביד ולאכזב, כידוע, אין דרך קלה כשרוצים לחנך, במיוחד אם מדובר בילדים שמציבים אתגרים בפנייך, אבל מה שהכי חשוב בכל הסיפור הזה, זה המסר שאת משדרת לילד שלך, את אינך אומרת לו שכתוצאה ממעשיו הוא נענש, וגם אם בעיניו זה אכן נחווה כעונש, אנו חייבים להבהיר לו את נקודת המבט שלנו ואומרים לו שכתוצאה ממעשיו אנחנו מחויבים להשגיח עליו יותר, ולהדק את הפיקוח. זה התפקיד שלנו. ושמנה לב למשמעות הפנימית: אנחנו לא משתלטים עליו, את זה אי אפשר לעשות, לעולם לא, אבל אנחנו מגייסים את עצמינו, שולטים בעצמינו, מגיבים באיפוק וברוגע, ללא היסטריה וללא מאבקי כוח ושליטה, ופשוט מתערבים, משגיחים. קובעים כללים מחדש ועומדים על כך שהם יתקיימו, זה אכן מעסיק אותנו שעות נוספות בעבודת ההורות, היה לנו נוח לשחרר ולסמוך, וכעת קיבלנו מסר משמים שלא, עדיין לו. אנחנו עושים את זה כי זה התפקיד שלנו, כי אנחנו אחראים עליו ודואגים לו.

לילד אנחנו אומרים שאכן אנחנו לא רגועים כרגע, האמון ביננו נפגם, ואנו עובדים על פעולת תיקון, לכן עד שיחזיר שוב את האמון שלנו בו, אנו עדיין בהשגחה צמודה ומלאה.

להשגחה יש כמה פנים: גם נוכחות פיזית בשטחי החיים השונים של הילד, להגיע לראות, לפגוש ללוות, וגם התעניינות והיכרות: עם הצוות, המשפחה המורחבת, החברים, הורי החברים, השכונה. אנו דואגים שיהיו הקצוות קשורים ומחוברים, ילד שיודע שפיסות חייו נפגשות ומסונכרנות אינו סומך על חללים חסרי השגחה, שוחחו עם הורי החברים על הנעשה בכיתה ובחברה, פגשו את החברים בחוץ או בביתכם, אל תמנעו מלפנות אליהם בידידות, לערוך עימם הכרות ולשמוע מהם את דעותיהם והשקפותיהם, אתם זקוקים להם כבעלי ברית, אספו מספרי טלפון זמינים לעת הצורך, כשהוא מאחר התקשרו לכל מי שאפשר כדי לחפש אותו, צאו להביא אותו מהמקום בו אמור היה להיות, זוהי השגחה עקבית ונוכחת, כך ילד יודע שההורים שלו "על זה", הם אינם נרדמים בשמירה, אלא נוכחים עם כל המחויבות. עשו הכול ברוח טובה ומתוך סקרנות בריאה ומפרגנת לילד, כמובן שלא במטרה ל"תפוס אותו על חם" רק לשדר לו נוכחות, התמצאות וקשרים ערים וערניים.

אמון הוא מלשון אימון, אנחנו מתרגלים למשהו ואז רגועים ביחס אליו, אבל לפעמים מרוב שאנחנו רגועים, אנחנו איננו טורחים לשמר את ההתנהגות הטובה הזו, את השגרה המבורכת והרגועה הזו.

ניתן למנוע מראש את הזליגות כאשר אנחנו מספרים לילד כמה אנחנו סומכים עליו, כמה אנחנו רגועים ויודעים שהמילה שלו מכובדת, "כשאתה אומר לי שאתה במגרש, אני יודעת בוודאות שאתה שם וזה מרגיע אותי", "אני סומכת עליך שתמצא טלפון להתקשר ולשאול רשות ללכת למקום אחר", "אם אתה אומר שאחרי האוכל אתה מיד במקלחת, אני יודעת שאתה תקיים את זה, יש לך מילה של כבוד".

כשאני שמה לב להתנהגויות בונות אמון ומציינת אותם בהערכה, אני מנכיחה אותם ויוצרת סטיגמה לילד שאותה הוא לא ירצה להפסיד, הוא מאמין שזו הזהות שלו, והוא מעריך את המושג אמון ומתאמן דרך עשיה חיובית על בנייתו.

ואם לא עשינו את זה, והיינו בהלם כשגילינו שהאמון נסדק או אפילו התנפץ בקול רעם, אל ייאוש! אף פעם לא מאוחר! כעת, לאחר שאנחנו מהדקים השגחה, שואלים לפרטי פרטים ובודקים שאכן הדברים מתקיימים, זה הזמן לציין, שאתם רואים אותו מתאמץ לבנות אמון מחדש, משתף, עומד במילותיו, מעדכן או מבקש רשות. זה הזמן לספר לו שאתם מתחילים להרגיש רגועים וסומכים עליו. זה אמנם תהליך ולוקח זמן, אבל נבנה ומתחזק, השיח הזה על הפעמים שבונים את האמון, והשיקוף שלכם למציאות הטובה, בונים את האישיות שלו, מגדירים את האופי שלו, ומחייבים אותו לשמר את זה.

להארות, הערות ושאלות –

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.

יעל סלע – [email protected]