ספרי פנטזיה – טוב או רע?

פוצולופופום חביתה מקושקשת פיציקט וכאלה? לזה את מתכוונת?
אני ממש נהנית מהפינטוזים של א. קווין
בעיני זו דרך מדהימה להעביר מסרים בצורה כייפית

אני חושבת שיש כאן כמה שלא הבינו מה זאת פנטזיה, הוזכרו כאן ספרים שהם ממש לא כאלו.
הבלבול כאן היה בין בדיוני, פנזטי, עתידני ואליגורי.
ספרות בדיונית היא ספרות שבה העלילה והרקע שלה הם דמיונים לחלוטין שהומצאו במוחו של הסופר והיא לא תיעוד מדויק של הסטוריה או עובדות. "ממלכה במבחן" נניח, היא כמובן סדרה בדיונית.
ספרות עתידנית מדברת על העתיד, היא כוללת התפתחות של מדע וטכנולוגיה, אבל נשענת על כללי העולם הרגיל שלנו, אין המון ספרים כאלו במגזר החרדי אבל אחד מעולה כזה הוא "אחד מאלף" של מיה קינן.
ספרות אליגורית היא טכניקה שבה יש כוונה נסתרת ונמשל לכל או לרוב הדמויות והעלילה, המטרה העיקרית של הספר הוא הנמשל והמסר שמובעים בו ופחות העלילה, דוגמאות נהדרות הם ספרי יעל רועי כמו "מחלק התמונים" ו"מחנה הקיץ של אדון הוא".
פנטזיה זו ספרות שבה יש עולמות שונים לחלוטין מהעולם הריאלי, בלי הסבר טבעי והגיוני, כוחות על, האנשה, יכולות שלא קיימות בטבע.
בעבר לא היו כמעט ספרי פנטזיה למבוגרים בציבור החרדי, זה היה בעיקר בספרי ילדים (כבר כתבו כאן את "פוצולופופום" ו"ביצה מקושקשת"), כיום זה נכנס, כמובן שהבולטים שבהם הם "דופליקטים".
(אגב, "אל חזור" של מיה קינן הוא לא ממש פנטזי, יש בו הסבר מדעי איך המעבר בזמן עובר, וחוץ מהפרט הזה בספר – העלילה היא הגיונית ובעולם ריאלי לחלוטין)

מקווה שהסברתי את ההבדלים כמו שצריך.

בקשר לשאלה – אם אני מנחשת נכון את שואלת בעיקר על דופליקטים, ואת לא הראשונה שתוהה על סגנון הספרים האלו.
בכל מקרה – השאלות שעולות הן לא בגלל הפנטזיה, פנטזיה זה נהדר, דופליקטים באופן ספציפי הם נושא לשאלה של הרבה אנשים. אני חושבת שעיקר מה שמציק זה שהסדרה הזאת נועדה אך ורק לספק חווית קריאה, אין בה ערך מוסף של מסר, תובנה או משהו כזה.
אבל הם לא הראשונים שכך, גם הסדרה הקודמת של אותה סופרת לא נועדה להעביר מסר או ערך כלשהו מלבד חווית קריאה מותחת, וגם הם היו מלאי אלימות ועם גיבור כל-יכול ובלתי מנוצח.
האם את בעד הספרים האלו – תלוי בך ובילדים שלך, האם את חושבת שהאלימות מוגזמת – גם כן תלוי בך ובילדים.
אבל בעצם הפנטזיה לטעמי אין רע.

לדעתי דרך טובה להתמודדות הכי ריאלית, שלא כוללת איסור על הספרים למתבגרים שלא אפשרית – זה לנתח ולבקר את הספרים.

אם מנתחים את המהלכים של הגיבור בצורה מוסרית (מול איזה בחירות הוא עמד, והאם צדק בבחירה שלקח) או לבדוק את התמונה החיצונית (האם כללי העולם הדמיוני אכן מסונכרנים או שכל פעם יוצא עוד איזה חוק משלים או עקיפה ספציפית כדי שזה יסתדר עם הסיפור). או לנתח לעומק מה בעצם מושך אותנו כל כך ולמה אנחנו נהנים לקרוא ולדמיין שם את עצמינו, זה יכול מאד להועיל ולהביא את זה למקום יותר טוב. או פחות מזיק…