נס שיש לנו את תשעת הימים

איזה נס שיש את תשעת הימים, דווקא השנה.

לא רוצה לומר איזה כיף, אבל נס, כן.

שבוע שעבר עלתה שאלה באתר על מישהי שקשה לה הימים האלו.

בעיני זה הפוך. מה היינו עושות בלי הימים האלו?

יצא לנו במשך השנה לפגוש חילונים מאד רחוקים במסגרות של קירוב, רובם היו מדוכדכים מאד. 

מבחינתם, בשנה האחרונה אין בשביל מה לקום בבוקר. ממש ככה.

זה כבר לא הנושא של לרדת מהארץ או לא – שעבר בראש אצל חלקם. 

זה הנושא הזה שמבחינתם מאז שמחת תורה העולם נחרב, כפשוטו.

המוות, החטופים, הכישלון של צה"ל, חוסר הביטחון האישי, ערכי השלום שנגרסו לאבק – 

כל אלו פשוט איבדו את הטעם לחיים, ממש.

ברור שאנחנו בתוך שנה קשה מאד, עם ישראל בשבר בלתי נתפס.

אבל מצד שני – כשקוראים את נבואות אחרית הימים ורואים איך שהן מתגשמות אחד לאחד, אפשר להבין שהתסריט כבר נכתב מראש, וממש כמו רבי עקיבא להבין שגם שאר הנבואות יתגשמו.

ובכלל – 

מי שתולה במדינה, בצבא, בממשלה – וכפועל יוצא במלחמה או בעסקה – את כל יהבו, הוא באמת שבר כלי.

אבל מי שיודע שטבח בארי, הוא המשך ישיר לחורבן הבית, לא מתבלבל.

אז למה נס שיש לנו את תשעת הימים?

כי בניגוד למי שלא מאמין – אצלנו המשיח לא היה הרצל, או ז'בוטינסקי, בן גוריון, בגין, רבין, נתניהו ואפילו לא יריב לוין.

אנחנו מחכים למשיח אחר.

והימים האלו, ימי הגעגוע, רק מזכירים לנו שיש לנו בשביל להתגעגע, ומחכה לנו משהו הרבה יותר גדול מאשר ניצחון על האויבים ו/או עסקה שיחזרו בה כל החטופים – (ואמן ששניהם יקרו יחד – הניצחון והשבת החטופים, ומהר!)

יש לנו משהו הרבה יותר גדול לבקש, יש לנו את הקלף המנצח שישפוך אור על הכל, יש לנו למה לחכות.

הימים האלו מזכירים לנו שאנחנו מאמינים בתיקון מוחלט ומוחץ, הרבה יותר גדול ממה שאנחנו יכולים לבקש אפילו.

הלוואי ונזכה, ומהר.
​