למה תרופה? (פסיכיאטרית…)

למה?

ככה! כי צריך!

דבר פשוט, שעוזר כשלא פשוט!

כמה פשוט לנאום את זה, להאמין בזה,

לרצות לומר את זה לכל מי שזקוק.

הגעתי לסדר את ארון התרופות.

בעצם רק להסתכל עליו.

לצרף את הפרטים והגלולות

לגלולה שבלב.

תתכוננו שתתעייפו לקרוא את זה.

אז ככה,

זה בערך רשימת התרופות ברגע הנוכחי, אחרי מסע, שעבר דרך הרבה פסיכיאטרים/ות שכל אחד תרם (באמת!) את תוספת התיבול שלו והוסיף אומץ לנסות מגוון טעמים. וככה טעמנו, תיבלנו שוב ו… זה כרגע המתכון העדכני (כל הזכויות שמורות, לא נותנת את שמות המוצרים והכמויות – תתגרו 😊)

תרופה ראשונה: נגד דיכאון (הכי חשוב, את צריכה להיות "אמא שמחה").

שנייה: במינון שעולה ועולה – לוויסות (שלא יקרו מצבי קצה…)

עוד אחת – שתפחית סטרס וחרדה, ובעיקר— כדי שתרדמי!

(זה לא יעיל לאף אחד שאת כמו אבן שאין לה הופכין במיטה.)  

ובכלל צירוף של מזרן, חושך ולא להירדם – מצריך עוד בריכת כדורים נוספת של תרופות S.O.S שמחכות בארון. מי שצריכה – אני פה 😊)

אה. ועוד אחת- שתיקחי ממנו כדור וחצי (למה לא מייצרים את זה בכדור אחד?) כדי –שתקומי בזמן!! ושתהיי ערנית!!

("את צריכה לתפקד בעבודה הכי טוב! בלי שאריות של כלום, החברה שלך יכולה לזגזג בעיניים כי התינוק שלה הוציא לה קרניים או שיניים. לך אין את האופציה!")

ויש עוד תרופות לא פסיכיאטריות שצריך לזכור לקחת כי יש דברים כרוניים שהגוף צריך, ואז זה כזה להרגיש נוח לקחת תרופה אמיתית, בלי אשמה שאם הייתי…

בקיצור את מיקס מהלך.

ואת הולכת.

ו… הנה זה הולך טוב…

אני קמה בבוקר לילדים.

בעבודה – עם אנרגיות טובות ומפעילות ("את אף פעם לא נראית עייפה" – חבל שלא הקלטתי…)

ובעיקר, הכי מרגש וממיס זה הרגעים האלו, שאני אמא  של שגרה, של אחה"צ, שנמצאת (באמת) ברגעים  הפשוטים האלו של צחוק מתגלגל של ילד וציור שאת מתרגשת למשש.

הנה, זה קורה.

ואז.

אני מחפשת מילים לצעוק! להתרגש עם מישהו! (עם מי?)

לצעוק לעצמי שאני שייכת לעולם הזה שבו אנשים מחייכים בטבעיות.

לצעוק שפליזז שזה לא יפסיק ושזה יהיה גם מחר.

לצעוק  לה' – תודההה!

שהביא אותי למקום הזה. כן, אני בטוחה שזה המתכון שלו, ושהוא בחר שהפעם זה יעבוד.

והוא גם בחר את הרגעים שהיו ושכנראה עוד יגיעו, בחר בי להיות שם כבולה בחושך, במיטה, באשמה.

רגעים שבהם אני מתאמצת להרגיש שהוא איתי שם, לא מאשים, לא מנסה לחלק לי תרופה, פשוט רואה, נמצא, אוהב.

אף פעם זה לא מצליח להיות קל.

אבל אז, כשהשמיים פחות אפורים, זה הזמן שבו אני מצליחה להסתכל על עצמי בחמלה. אם התרופה עזרה כנראה הייתי חולה – לא?

זה מזכיר לי את הרגע ההוא שהייתי בכיתה ב' בערך ופעם ראשונה שראיתי את העולם במשקפיים במידה שתיים וחצי, ולא האמנתי "מה, ככה כולם ראו ואנוכי לא ידעתי?" ממש זוכרת את עצמי מחוץ לחנות המשקפיים, שואלת ככה את עצמי.

ככה זה בדיוק.

אמרתם פעם תודה לה' שיש משקפיים? איזה נכים היינו אם לא?

אני אומרת תודה שיש תרופות, איפה הייתי אם לא (רמז – במיטה ☹)

אז זהו, זה הזמן שבו הייתי אמורה להיות מאושרת, מיקס מעולה ב"ה!

אבל למה, למה זה גם לא כזה פשוט?

למה לא מספיק לגמור את הפוסט הזה פה?

למה חוץ מהתודה והאושר, ומהחלון לחיים שנפתח לי.

זה מרגיש שמשהו מתערער, מתכווץ שם בפנים?

אולי זה קול חלוש כזה שרצה לומר "עשיתי תהליך (טיפול פעמיים בשבוע, מזומנים שמתכלים..) ציפית בסבלנות להגיע לשלמות, נינוחות, אהבה עצמית ולסובבים שלי והנה זה קרה.. אולי קצת "התרפאת" הגיוני לא? זה את כבר!"

ואז, אני רואה כבר מול עיני את הפסיכיאטרית תוך כדי תקתוק על המקלדת שואלת:

(את השאלה שאני שונאת…) "מה שלומך?"

ואני אפתיע אותה ואומר "טוב!" טוב פשוט כזה, יומיומי,

והיא תהנהן בסיפוק: "אה, יופי, אז המינון החדש עובד טוב".

תודו שזה מכעיס,

איפה אני בתמונה? איפה המאמצים שלי?

והכי כואב – אני באמת תלויה בחסדיה של גלולה קטנה?

בא לי להרגיש שולטת יכולה, מנצחת. כל כך זקוקה לתחושה הזאת.

רוצה להרגיש את מי שאני! עבדתי קשה כדי לגבש לי זהות שפעם לא הכרתי!

רוצה לדעת מה המסוגלות שלי ולא מה כוחה של תרופה!

וככה הסתבכתי…

הוכחתי לעצמי, כלומר רציתי להוכיח שהפעם אני שולטת, בוגרת, אחראית, שמחה באמת, בכל רמ"ח איברי ושס"ה שריטותיי. בטח עם האמונה ו"העבודת ה' בשמחה", שעבדתי עליה.

הייתי בטוחה ככה..

רציתי רק…

להפחית כדור אחד מהרשימה, רק כדי לבדוק,

בעצם, הייתי בטוחה,

שזה אני באמתתתת.

ואז.. תבינו איך הסתבכתי כשזה לא עבד ☹☹☹

ראו לעיל הפוסט על מיטה. וכאב מטשטש.

ותור מחר לפסיכיאטרית שאני באה אליו נבוכה,

ואולי אהיה שם ילדה נזופה.

איך בא לי שמישהו שאני אאמין לו יאמר לי:

"הרסו לך, שרטו, כמעט השחיתו. אבל לא הצליחו לגמרי!

נשארת יפה כמו שאת."

אולי זה קשור ל"אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש?"

את. זה את. אוהבת חיים, מלאת צבע, מחוברת, מסוגלת,

רק זפתו אותך, שרטו,

השחור הוא לא שלך! לא מגיע לך לראות אותו כל כך!

אי אפשר למחוק או לעשות טיפול הסרת כתמים.

אפשר לחפש דרך.

שלא תיתן לשחור לטשטש אותך.

שתתן לך כוח כשהשריטות כואבות והשחור משתלט.

תפסיקי להילחם, לחפש זהות דיכוטומית אחת.

זה את. ככה.

רצויה עם השריטות שלך, אולי הן יפות לפני בורא עולם. גם כשהן לא מתנהגות יפה, גם אם הן לא מפסיקות להצטרך, מותר לך להצטרך.

כמה פשוט לקחת תרופה.

כמה לא פשוט להיות זה שצריך "תרופה משלימה" –

שתחבר לך את השברים.