כשכל הבנות, הסתובבו נרגשות עם תעודות ביד
משוות ציונים
מתגודדות בזוגות ובשלישיות
נלהבות עד העצם מציון אחד גבוה,
מאוכזבות מתשעים ותשע וחצי
רודפות אחרי המורות על חצי אחוז.
ואני, הייתי לבד
בלי תעודה
בלי חברות להשוות איתם.
פתאום עלה בי כעס
נורא
אדום
אדיר
על הילדה הזאת,
שבתיק שלה יש רק לחמים מעופשים
ועטיפות של שוגי בכמויות…
שאין לה מחברות
ואין לה קלסרים ותיקיות וניילוניות.
וכל השיעורים היא בוהה,
או חולמת או ישנה
או מציירת את המורות בקריקטורות איומות.
והיא לא,
לא גודלת.
היא מאחרת כל יום,
כל היום,
לכל שיעור
והיא מצחיקה מאד,
תמיד באמצע השיעור.
ולא מעניין אותה לעבור מבחנים
ולא מרגש אותה ליפול בפרויקטים מזעזעים
והמורות שלה רוצות להחטיף לה שתתעורר כבררר.
כעס
נורא
על הילדה הזאת
שתגדל קצת
שתיקח את עצמה בידיים.
או לפחות תיקח ריטלין!
שתביא פ ע ם א ח ת ת ע ו ד ה,
פעם אחת תעודה הבייתה!
שתבכה ממבחנים
שתרעד ממורות
שתהיה תלמידה.
אבל היא לא.
אני שונאת את הילדה הזאת
שלא מכירה את המושג ריבוע
שהיא אף פעם לא יוצאת מהקופסה
כי בחיים היא לא נכנסה אליה.
שעושה מה שבא לה בחיים,
לא ממוסדת
בלי כללים.
והילדה הזאת
היא אני.
