טור חדש עם גיטי ויספלד, והפעם: על התנגדויות סמויות (וגלויות)

סליחה, זה טלפון מהבית, אני ממש מתנצלת.. סליחה, זה שוב מהבית, אני פה, אני מקשיבה, אני כבר איתך… אויש, עכשיו זה מהעבודה. באמת סליחה, כבר מסיימת...

היא ישבה סמוך אלי ממש, משתתפת בהרצאה כבודה עם טלפונים בלתי פוסקים, כשבלי לשים לב היא מסתובבת ומפנה גב, ואני ברצף הדברים והדיבורים לא מוציאה אותה 'מהכיתה', הוי אומר – אולם ההרצאות.

זה הזכיר לי אפיזודה שאני פוגשת המון בעבודה שלי כמנחת קבוצות מוסמכת –

לתופעה הזו קוראים התנגדויות סמויות.

מנהלות שיתפו אותי בשנה האחרונה בסיטואציות שונות בהן כמעט היו צריכות להתחנן לעובדים ולמורות לבוא לעבוד ולהגיע להתפרנס! אין ספק. זאת הייתה שנה קשוחה לכל הצדדים. אף מנהלת לא רצתה לפטר ולפגוע בפרנסת המשפחה, וגם לא, להתמודד עם גיוס עובדות חדשות. ומאידך, איך אמר לי פעם לקוח: אני צריך לשלם לעובדות על זה שהן מוכנות לעזוב את הפוך ולהגיע למשרד. ומי מדבר על תפוקה? 

החוויה הזו עבור מנהלות נחווית כהפניית גב, מצד העובדת –

אחרי כל ההשקעה בך כעובדת, האמון, הרצון של שתינו לראות אותך מצליחה, אני מוצאת את עצמי מתקוממת מול נזקים, מתקשרת שוב ושוב לוודא איפה את? מקבלת הודעות תכופות על היעדרות??

מה הסיפור, גיטי, שאלו מנהלות, וקיבלו ייעוץ אחיד: חשוב לייצר חוסן בימי שגרה ועוד יותר בזמני לחץ ומצוקה.

איך? השלב הראשון הוא קודם כל להבין את המניע ממנו פועלים. האם זה באמת, כי יש אזעקות ואי אפשר להשאיר כך את הילדים, או שפשוט התרגלו לאג'יליות גבוהה מאד של זמינות ונגישות ונכנסו לאזור נוחות מסוים של עבודה בצורה שנוחה לעובדת אישית בלי לקחת בחשבון את צרכי הארגון?

אלו בדיקות שאגב, אני כיועצת מבצעת ישירות מול העובדים ולא מול השערות ההנהלה.

בשלב הבא, אנחנו לומדים לטפל בהתנגדויות הסמויות האלו עם כלי של שקיפות ומסר סמכות שמביע את תיאור המצב, הצורך וההוראה שלנו בעקבות אי העמידה בהסכמי הארגון,

ובשלב המכריע נייצר חוסן – הודעות ברורות ושקופות, התייעצות משותפת באשר להתמודדות ספציפית, קביעת סדר יום חדש ומותאם לעובדים, יציקת תוכן מעניין, פינוקים, ועוד הרבה.

את 'הפניית הגב', חוות גם מנחות קבוצות מתוך קבוצות מקצועיות או טיפוליות, למרות שהן נחשבות לפעמים כקבוצות הכי מגויסות.

הרציתי לקבוצת מנחות של כ-50 מנחות מטעם תכנית מדהימה של הנחיית קבוצות בסמינרים על הנושא הזה בדיוק של התנגדויות סמויות, ואכן רובן דיווחו שההתנגדויות הסמויות, ואפילו הגלויות, מגיעות לעיתים דווקא מהמשתתפות הרציניות, הערניות והמגויסות.

ההסבר לתופעה פשוט מאד:

להתנגדויות, למבחנים ול'הפניית גב', יש סיבה, יש שם צורך. ולרוב מתחת לכל הצרכים יש אחד 'קלאסי' שהוא שורש כל הצרכים וההתנגדויות הסמויות: הצורך ב'הכרה'!

כלומר, יש פה יעד, התנגדות לא באה סתם בשביל להתריס ולומר: תודה, הלכנו, לא מעניין פה…

התנגדות סמויה שבקבוצה – קורס/סדנה/כתה נראית הרבה פעמים ברמה הפיזית: לקום להדליק מזגן, לכבות, לפתוח חלון… להשליך לפח. לקחת דף מתלמידה אחרת וכו' והיא מוכיחה לנוף בפשטות, על הצורך: תראו אותי!

בקיץ האחרון הנחיתי לשמחתי קבוצות עמיתים – הנחיה למנחות קבוצות, שזה הבייבי שלי : )

באחת ההרצאות, במרכז ההשתלמויות, שמטבע הדברים היתה סדנאתית מול כ-50 מנחות, חוויתי הפניית גב אמיתית ממש שבתחילה הייתי חסרת אונים מולה. כפי שסיפרתי בתחילת הטור…

הגברת פשוט הסתובבה וענתה לשיחות ברצף כשהיא יושבת ממש סמוך אלי המרצה, 

והקבוצה שחלקן מכירות, לא הביעה ביקורת משום סוג, ואף לא פנו אליה בבקשה להפסיק או לצאת. העניין היה קצת תמוה, אבל החלטתי לזרום…

יום קודם לכן הנחיתי הרצאה בנושא התנגדויות סמויות למזלי, למה למזלי? כי באותו רגע, הבנתי מה אני חווה, והצלחתי לצאת מהסיטואציה ולהתבונן מה קורה בי מבחוץ: "גיטי , מה את חווה?" שאלתי את עצמי, ועניתי:

בעיות משמעת, התנגדות סמויה, תסכול, הפרעה להרצאה שלי, חוסר הוגנות מול הקהל.

ולמה לדעתך זה קורה, גיטי, המשכתי תוך כדי הקרנת סרטון השראה – בו הגברת דווקא ישבה מרותקת – לחקור את עצמי.

זה ביטוי של התנגדות סמויה ונראית כהתנגדות לא מודעת, וכנראה יש פה צורך עמוק ממש של רצון בהכרה. הרפיתי, נשמתי ונזכרתי כי באחד השיתופים היא האריכה ונאלצתי לקטוע בכבוד ולהמשיך בהרצאה, ויש מצב שזו איזושהי התנגדות לחוויה שלה מולי, יתכן והיא נפגעה.

המשכתי תוך התייחסות אישית אליה בפרקי הזמן בהם היא כן היתה איתנו, תוך התעלמות מוחלטת מההפרעה ושמירה על גבולות הקבוצה.

הרגשתי מותשת, אימון שרירי הנחייה שלי בצורה מקצועית וקשוחה.

כשהיא ניגשה אלי בסוף להתנצל עמוקות, שחררתי אותה בסלחנות אמיתית כי באמת שחררתי את המקום הזה, הצלחתי לראות אותה גם מקדימה ולא רק את הגב…

לסיפור הזה היה המשך. מנהלת מרכז ההשתלמויות בו התקיימה ההרצאה, ניגשה אלי אחר כך ושאלה מה לימדתי ומה עשיתי לגב' איקס הרכזת הכבודה, שלרוב באה עם המון צרכים, טענות וביקורות על המרצות וכרגע הגיעה מוארת למשרד המנהלת וציינה ש"המרצה היתה בחירה טובה"…

מעבר לשמחה מהמחמאה מגורם בכיר שמחתי על הדרך הסלולה שעבדה לי בזיהוי האתגר והטיפול בו. אבא תודה! 

בכתבה הבאה נרחיב על חוסן בפרקטיקה יישומית מהשטח בעז"ה.

---

מנהיגות בבית? זה אפשרי!

מי צריך לדבר על התנגדויות סמויות בבית כשיש גלויות ובכמויות!

כל אמא יודעת מה זה גיל ההתבגרות, וכל אמא יודעת גם לדקלם שהגיל הזה מתחיל כבר בגיל 4…

אבל מעבר לבעיטות על הרצפה, יש בהחלט התנגדויות סמויות שזועקות: "אמא תראי אותי…"

יש לי צל"ם – צורך לא מסופק. בעומק, זהו צורך בהכרה ומעליו עוד כמה צרכים שקל יותר לזהות.

לא מדברים על זה, אבל כמה אנחנו רוצות להיות האמהות המנהיגות, הרגועות, השקולות שדבר לא מוציא אותנו מדעתנו…

מתברר שעוד לפני הכלים הפרקטיים והיישומיים האבחנה, התובנה והמודעות הם באמת משמעותיים, כמאמר הקלישאה – הדיאגנוזה היא חצי פתרון… 

עצם המודעות להבנה שהתפרצות או הסתגרות, אכילת יתר, בריחת יתר לחברות הם לא אישיים כלפינו,

הם פשוט יותר צורך בהכרה של אמא – מביא אותנו להשתדלות של ארגון יותר נוכחות הורית, מעורבות הורית שמתבטאת ב: חשבתי עליך, איך היה המבחן? איך היה עם החבר/ה? איך היה היום?

רגע של מבט בעיניים, והכי חשוב:

מה שאני קוראת לו: ניתוק ראפור

למען האמת זה לא להיגרר לראפור – לתגובת המראה.

הילדה מסתגרת? הילד עצבני?

המצפון ההורי מתעורר לו והפרשנות: מה לא בסדר אצלו, והתגובה ההיסטרית שלי בהתאם – עודף הכלה/ חיבוק או עצבנות ותוקפנות כהתגוננות – מה לא טוב לו? מה חסר לו בחיים? 

רגע, רגע! זה שלו, אלו תהליכים שהילד עובר, יש לו הרבה צרכים. 

וצל"ם אחד עיקרי: הכרה, מקום, הכלה. זהו.

לא הכל נוכל לפתור, יותר נכון, את הרוב לא.. אבל קשיבות ומצד שני – הכרה בקושי, במצוקה או אפילו בצורך אחר כמו בילוי וקניות – כן.

כלי  בירור מעמיקים נוספים המעניקים יציבות, חוסן ו'מקום' – בכתבה הבאה בעז"ה.

גיטי ויספלד היא יועצת ארגונית ומנחת קבוצות, מנהלת 'מחלף' לפיתוח ארגוני לארגונים וחברות.