ללדת כל יום חיים מחדש: כשאמא שלי בחרה בחיים

השקט של הלילה נופל על החדר, עבה וסמיך. את עומדת בפתח חדר הילדים, מקשיבה לנשימות הרכות שלהם שעולות ויורדות בקצב אחיד. את מתכופפת בשקט, מיישרת בעדינות שמיכה שגלשה לרצפה ומרגישה איך כל כובד היום הזה מתנקז לך ישר אל תוך הגרון:

הד של הצעקה ההיא, זו שברחה לך אחר הצהריים כמעט בלי שליטה, עדיין תלוי באוויר. אליו מצטרף המבט הכאוב שלו כשהגיעה התשובה השלילית מהישיבה, והלב שלך שנשבר יחד אתו. ביניהם צפה גם המועקה מאותה שיחת טלפון קצרה שהודיעה שהשידוך ירד, והשאירה אותך עם דקירה בלב, בדיוק כשהרשית לעצמך שוב לקוות. ולבסוף, מהדהדת טריקת הדלת של המתבגרת שיצאה נעלבת – צליל עמום שהרעיד לא רק את הקירות, אלא גם את מיתרי הנפש שלך .

ובחסות החשיכה, דמעה חמה וצורבת של חרטה, צער וייאוש מחליקה לך על הלחי.

והקול הפנימי המוכר, הלוחש  חותך בבשר החי.

"איזו מן אימא אני? נכשלתי. אני לא אימא מספיק טובה. הכל מתפרק לי בידיים."

רגע הגבורה האמיתי –

אנחנו, האימהות, גדלנו על ציור דמיוני של שלמות, שבו אימא "טובה" היא דמות עילאית שמעולם לא מאבדת את הסבלנות, ואנחנו נוטות להאמין בטעות שהצלחה וגבורה נמדדות רק בימים שבהם הבית מבריק והכל מתנהל לפי התוכנית.

שמעתי על איש צבא אחד שנשאל פעם: "מתי באמת מתגלה חייל גיבור?" והוא ענה: "גיבור לא נמדד כשהשמש זורחת והכל הולך כמתוכנן. רגע הגבורה מתרחש דווקא כשהכל משתבש. כשהמציאות מחשיכה, כשהוא עומד מול ההריסות של עצמו וכל הקולות מסביב צועקים לו: 'נכשלת, תוותר'. בדיוק שם, בנקודת השבירה, מתגלה הגיבור – זה שקם, מנער את העפר ואומר: אני לעולם לא עוצר. אני מתחיל מחדש".

שרשרת של גבורה –

חשבתי לעצמי, שאם נסיט לרגע את הפרוכת ונתבונן בענקי הרוח שלנו, שאותם אנחנו מזכירים בימים אלו – נראה שגם הם נפלו, אבל קמו ולא נכנעו.

רבי עקיבא חווה חושך מוחלט כשאיבד עשרים וארבעה אלף תלמידים, בתי מדרשות שלמים שנדמו, מפעל חיים שקרס בגלל חיסרון באהבת חינם.

אם ננסה לחשוב, מן הסתם, אשמה גדולה ודאי הכתה בו – איך קרה כל זה? האם ד' לא רוצה אותי ואת מעשי?!

כל אדם אחר במצבו היה אורז את חפציו, חוזר לביתו, מלקק את פצעיו בשקט תוך כדי אמירה כנועה: "כנראה שהשם לא איתי". אבל מה עשה רבי עקיבא? הוא קם, מנער מעליו את העפר, יורד דרומה לחמשת תלמידיו האחרונים, ומתחיל להאיר את העולם מחדש.

ומי לנו כנעמי. שחזרה לבית לחם שבורה ורצוצה, חסרת כל, כשהיא סוחבת על גבה את משא החרטה על עזיבת הארץ. בלי בעל, בלי בנים.

אבל מתוך השבר, בשקט ובענווה, היא טוותה את חוטי המלוכה.

דוד המלך, נעים זמירות ישראל – הילד הדחוי, שכל חייו היה נרדף, ואפילו בנו רצה להורגו. הוא לקח את הכאב ואת הדמעות שלו, והפך אותם לספר תהילים שמנחם אותנו עד היום.

ללדת חיים מתוך השבר –

את תנועת הנפש העוצמתית הזו, של בחירה בחיים מתוך השבר, זכינו לראות לא פעם גם בדור שלנו. סיפורם של אליעזר ושרה רוזנפלד, שאליו נחשפתי לראשונה דרך המרצה תהילה פרידמן, הוא אחד המקרים המפעימים ביותר – תיעוד חי ומצמרר למהותה של גבורה.

הכל החל לפני כעשרים ושתיים שנה, בקיץ של שנת תשס"ב. במהלך טיול של חברים בנחל צאלים, בנם הבכור והאהוב, יצחקי, נסחף בשיטפון פתאומי ומצא את מותו. הבשורה הכתה בביתם כרעם ביום בהיר וההתרסקות הייתה תהומית. אבל באותו רגע של חושך מוחלט, אליעזר הסתכל בעיניה של שרה אשתו ואמר לה: "שרה, עד עכשיו ילדנו ילדים, מעכשיו נצטרך ללדת חיים".

הם בחרו בחיים, אבל הניסיון לא הרפה. שלוש עשרה שנים אחר כך, בשנת תשע"ה, השכול הכה בהם בשנית. בנם מלאכי נרצח בפיגוע ירי אכזרי. גם אז, מול תהום של כאב שאי אפשר לתאר, אליעזר עמד מעל קבר בנו השני ושר בקול חנוק מבעד לדמעות את הניגון "ואפילו בהסתרה".

הם המשיכו הלאה, בעוצמה של אמונה יוקדת, כשהם מלמדים עולם שלם מה זה אומר לבחור בכל יום מחדש – ללדת חיים ולהאיר.

וגבורה מפעימה כשל זאת, חוויתי, באופן אישי, גם בבית שבו גדלתי.

היה זה בימי בחרותי, כשאבא שלי נפטר בפתאומיות. תוך שבוע אחד בלבד, אימא שלי מצאה את עצמה אלמנה צעירה עם שבעה ילדים קטנים בבית, ועוד כשהיא מצפה ללידת הילד השמיני. באותם רגעים, כפי שאתן יכולות לתאר, נדמה היה שהאדמה פשוט נשמטה לה מתחת לרגליים.

אבל דווקא שם, בתוך השבר הכי גדול שאפשר לדמיין, נחשפתי למודל של גבורה שמעורר בי הערצה עד היום. ראיתי איך אימא אוספת את השברים בשקט, בעקשנות ובמסירות שלא תתואר. במקום לתת לייאוש לנהל אותה, היא פשוט קמה מתוך הכאב הנורא, ובחרה בכל בוקר מחדש ללדת לכולנו חיים. וכך, יום אחר יום, במסירות היא בראה לנו עולם יציב, בטוח ומלא באמונה ובשמחה.

לסלוח לאימא שאת –

אכן כן, ללדת חיים זו ההחלטה העמוקה, הקשה והאמיצה מכולן.

וזו הקריאה שלך, אימא.

נכון, הניסיונות שלנו ביומיום הם לא בקנה המידה הזה, אבל יש פה אימון של אותו שריר רוחני בדיוק.

ללדת חיים זה לאסוף את עצמך בבוקר שאחרי לילה טרוף שינה.

זה לבחור לחבק את הילד, גם כשהוא הרגע שאב ממך את טיפת הסבלנות האחרונה.

זה לסלוח לעצמך על כך שצעקת וכעסת, על סל הכביסה שעולה על גדותיו, על כל מה שלא הספקת להיות היום ועל כל מה שאת משתדלת כל כך, ולא תמיד מצליחה.

לא סתם, בסדנאות שאני מנחה לאימהות, כשאנחנו קולפות יחד את שכבות האשמה, העבודה המרכזית והעמוקה ביותר שלנו היא על שריר החמלה העצמית.

אני פוגשת נשים שסוחבות על גבן שקים כבדים של חרטה על כל טעות, אבל האמת היא שכדי להמשיך להאיר את הבית ולגדל את הילדים מתוך שמחה, אנחנו חייבות קודם כל להביט בחמלה באימא שאנחנו.

חמלה עצמית היא בשום אופן לא חולשה, ויתור או עצלנות; היא בדיוק אותו די-אן-איי רוחני שאפשר לגיבורי הדורות שלנו לקום מתוך השבר ולבחור בחיים. זו היכולת לעמוד מול ההריסות והטעויות שלנו, ובמקום להלקות את עצמנו עד עפר, פשוט לסלוח.

כי ללדת חיים זה לדעת שהכישלון הרגעי הזה של היום לא מגדיר אותך. שכן, הכוח האמיתי והקדוש שלך כאימא לא נמצא בשלמות נוצצת ונטולת פגמים, אלא ביכולת המופלאה שלך להיוולד מחדש מתוך השברים. לקום בבוקר, לנער את האשמה, לבחור בטוב, ולאהוב מחדש אותך ואת האחרים, פעם אחר פעם.

בין היום שעבר למחר –

ושוב הגיע הלילה. אני עומדת בפתח חדר הילדים, מקשיבה לנשימות הרכות שלהם שעולות ויורדות. מבעד לחושך אני מיישרת להם את השמיכה, והלב שלי שוב כבד מכל מה ש'לא הלך' לי היום…

ברגעים האלה, אני נזכרת במכשיר המוניטור מחדר הלידה. שם, דווקא התנודות – הפסגות ולצידן הצניחות החדות, הן העדות הפועמת לכך שחיים חדשים יורדים לעולם.

ולכן, הצניחה הזו שאני מרגישה עכשיו, שמוכרת לכל כך הרבה אימהות, היא לא הסוף. והשברים של היום, לא מהווים עדות לכישלון שלנו.

הרי גם בתוך ארון הקודש, ממש לצד הלוחות השלמים, שכנו תמיד באותה רמת קדושה גם שברי הלוחות. שכן, הקב"ה מעולם לא דרש מאיתנו שלמות נטולת פגמים; הוא ביקש שניתן מקום של כבוד גם לשבר.

בסופו של דבר, "ללדת חיים" זה להסכים להיות מוניטור פועם. שכן, הגבורה שלנו לא נמדדת בלוחות שמעולם לא נסדקו, אלא ברגע שבו אנחנו אוספות את השברים בחמלה ובוראות מהם את הפעימה הבאה. ובדיוק שם, מתוך המאמץ הזה, אנחנו זוכות ממש כמו בלידה – להרגיש שוב ליד ד'.

אסנת פוקס – 

מלווה נשים במסע האימהות שלהן ומפתחת גישה של חמלה עצמית.

מחפשת ערב מרומם לקהילה? סדנה לצוות? או תוכן מעצים ליום עיון?

אני מזמינה אותך להרצאות וסדנאות מרתקות ומעצימות שמעניקות כלים לחיים:

♦ משמעות האימהות – לגעת בלב המסע האימהי ולגלות את הכוח שבך.

♦ חוזרת לעצמך – סדנה מבוססת על שיטת העבודה של ביירון קייטי, שמלמדת איך להתמודד עם מחשבות שמחלישות אותנו ולחזור לערך העצמי שלך.

♦ פיל בחנות חרסינה – סדנה חווייתית בנושא: מתנת האמון – לניהול רגשות ואתגרים במערכות יחסים, מתאים לאימהות, צוותים חינוכיים וקהילות שרוצות לצמוח ולצאת מחוזקות.

כי אין כמוך, אמא!

לפרטים נוספים ולקבלת המלצות, חייגי: 054-8470042

'מאמא בצניחה לאמא בצמיחה' קו תוכן מעצים לאמהות  –

השראה, טיפים מעצימים וחמלה עצמית. ללא עלות.

 אמא, את על הקו? 02-3134108