אף פעם לא לבד

לפעמים, התפקיד הזה פשוט מרגיש גדול עלינו.

זה מתחיל כבר על הבוקר, בחדר הקטן בטיפת חלב, כשאנחנו עומדות מול מבט סורק והערה אחת, כמעט אגבית, מהסוג הזה שפשוט חותך את הלב מבפנים: "תגידי, מה קורה? הוא לא עלה מספיק במשקל… אולי את לא נותנת לו מספיק לאכול?". ואז מגיעה עוד אחת: "מה זאת אומרת הוא נרדם רק על הידיים? תינוק צריך לישון בעריסה".

ובאותו רגע את חושבת לעצמך – לכי תספרי לה על העומס המטורף, על בכיות ללא הפסקה לא משנה מה את עושה, על הלילות הלבנים ועל הלב שיוצא אליו בכל פעם מחדש. אבל את שותקת. סופגת. ומרגישה איך משהו בך נמחק.

את חוזרת הביתה, מנסה להחזיק את הראש מעל המים, ואז הטלפון רוטט, המורה על הקו. שוב הילדה לא התנהגה כשורה, ובתוך הגרון עולה צריבה מוכרת, כזו שלא נותנת מנוח. זו התחושה המשתקת הזו ששוב, למרות הכול, פשוט נכשלת.

ובדיוק כשנדמה לך שאין לך מאיפה לגייס עוד כוח, שעת אחרי הצהריים מגיעה…

את עם הילדים, ופתאום, זה קורה. מילה אחת לא במקום, הילד הזה שתמיד מעמיד אותך במבחן, מביא אותך לקצה, פשוט מתפוצץ. הוא משתולל, צועק, וכל הבית נכנס למלחמה, הכל תחת אש.

את עומדת שם באמצע הסלון, וחוסר האונים פשוט חונק אותך. את מנסה להרגיע וזה רק מחמיר, את כועסת והלב שלך נשבר לרסיסים. "אני פשוט לא יודעת מה לעשות", את לוחשת לעצמך. "איך להתנהל? מה לומר?" תוהה איך בכלל ממשיכים מכאן.

ואז, השעות חולפות והאורות כבים בזה אחר זה.

הסערה נרגעת, סוף סוף השקט חזר לשרור בבית. ואז את מסתכלת על הכלים, על הבית ההפוך, על הילד שנרדם – ומרגישה איך האוויר בריאות שלך נגמר.

את מביטה בנשמות המדהימות האלו שקיבלת למשמרת, ומרגישה שאת פשוט טובעת.

כן, פעם בהיותך בחורה, אולי בת בכורה, חשבת שאת יודעת הכול… התמחית ברחיצת קטנים ובהררי כביסה, אבל שום דבר לא הכין אותך לרגע הזה שהילדים הם שלך.

וברגע הזה, את לוחשת לעצמך את האמת הכי כואבת ומצליפה: “אני פשוט לא יכולה יותר. זה גדול עליי. אין לי כבר כוח כבר, די!”  

הרגע הכואב הזה, זה לא כשלון, זו לא נפילה.

אלא המקום שבו אנחנו מפסיקות להעמיד פנים, מורידות את המסכות, ומתחילות לבקש, באמת ובפשטות.

אותו רגע של שברון מזכיר לי פעמים רבות את הסיפור הבא –

אורות הניאון החיוורים של מסדרונות בית החולים ריצדו בשקט של שעת דמדומים. ד"ר לוי, מנהל המחלקה הוותיק, נעצר ליד שולחן הקבלה. הוא הניח יד תומכת על כתפו של הרופא התורן, צעיר נמרץ ומלא מוטיבציה.

"הלילה אתה כאן לבד," אמר המנהל בקול רגוע אך סמכותי. "יש לנו מספר מטופלים במצב יציב, ואני סומך עליך שתשגיח עליהם. אבל זכור דבר אחד: אם נוצר עומס, אם הקריאות מתרבות או שאתה מרגיש שזה גדול עליך, אל תנסה להיות גיבור. תרים טלפון, תזעיק אותנו, ואנחנו נתייצב כאן מיד לעזור."

הרופא הצעיר הנהן בביטחון, "אל תדאג, ד"ר לוי. הכל בשליטה."

השעות הראשונות חלפו על מי מנוחות. השקט במסדרונות היה כמעט פסטורלי, אבל סמוך לחצות, המאזן העדין הופר. בבת אחת, נורית אדומה נדלקה מעל אחת המיטות. עוד הוא ניגש לטפל בה, וכבר נשמע צפצוף המוניטור מהחדר הסמוך. תוך דקות ספורות, המחלקה הפכה לזירה של דחיפות: קריאה רדפה קריאה, חולה אחד הזדקק לחמצן, אחר דרש אינפוזיה דחופה, ושלישי נאבק בכאבים.

הרופא הצעיר לא עצר לרגע. הוא רץ מחדר לחדר, זיעה קרה מכסה את מצחו. הוא חיבר צינורות, הזריק תרופות, ועבר במהירות מסחררת בין המיטות. הוא הרגיש שהוא נלחם בקרב של חייו, עושה הכל במסירות נפש עילאית, בטוח שביכולתו להושיע את כולם בכוחות עצמו.

עם עלות השחר, נפתחו דלתות המחלקה וד"ר לוי נכנס פנימה. הוא סקר את החדרים במבט מהיר, ופניו החווירו. בחלק מהמיטות המצב החמיר משמעותית, ובאחת מהן , המאוחר כבר קרה.

הוא פנה אל הרופא הצעיר, שעמד מותש ושבור בצד. "מה קרה כאן? למה המצב הידרדר כך?"

"ד"ר, תאמין לי," התנשף הרופא בקול חנוק, "לא נחתי לרגע. רצתי ממטופל למטופל, נתתי את כל כולי. שמתי חמצן, חיברתי נוזלים, עבדתי בלי נשימה כדי להספיק הכל!"

מנהל המחלקה הביט בו בעיניים חודרות ואמר. "אני רואה  ומבין שעבדת קשה, אבל מי ביקש ממך להסתדר לבד?!"

הסיפור הזה, הוא הסיפור של כולנו, והוא מלווה אותי פעמים רבות.

כן, גם את, כשהעומס בבית – עם הילדים, בעבודה או עם המשימות הבלתי נגמרות – פשוט סוגר עלייך, תזכרי שאת את לא אמורה להסתדר לבד. לפעמים אנחנו רצות מילד לילד, ממשימה למשימה, נותנות את כל הנשמה עד אפיסת הכוחות, רק כדי להוכיח שאנחנו "יכולות". אנחנו בטוחות שהגבורה האמיתית היא להחזיק את הכל על הכתפיים שלנו בלי להישבר.

אבל האמת היא שבורא עולם – מנהל כל המחלקות – מחכה לנו שנזעק אליו: "אם קשה לך, אם זה גדול עלייך, פשוט תקראי לי".

התפילה היא הרגע שבו את עוצרת את הריצה המטורפת, נושמת עמוק ואומרת: "אבא, אני מנסה לעשות את ההכי טוב שלי, אבל אני לא מסתדרת, לא מצליחה כאן לבד ואתה הרי השותף השלישי… אני צריכה אותך איתי".

כשאת פותחת את הלב בתפילה פשוטה, את מתחברת לבורא עולם שנתן לך את התפקיד ואת השליחות הזו. פעמים רבות, הקושי הגדול וההרגשה היא 'ממך אליך אברח' – אין למי לברוח אלא רק אליך! ואז מרגישים את הקרבה את הגעגועים והאמונה בו יתברך.

וכשאת יודעת שהוא שם כדי להשלים את מה שאת לא יכולה, ברגע הזה הקשר ביניכם הופך לקרוב ועמוק.

את כבר לא לבד במערכה, את מרגישה מחוברת, את עטופה.

רק תדברי אתו –

לפני מספר שנים השתתפתי בערב מרגש בסמינר של הבת שלי. הבנות עלו לבמה וביצעו שיר שהן הלחינו בעצמן, שיר שחקוק לי בלב מאז, מדבריו של הר' פנקוס זצ"ל: "וכך נחקק במציאות העולם, שיעמוד הכל על פתח הקרקע, ולא יינתן כלום, לא בגשמיות ולא ברוחניות, עד שיבוא האדם ויוציאם מפתח הקרקע על ידי תפילתו".

כמה המילים האלו מדויקות לסיפור שלנו. הכל כבר מוכן עבורנו – הישועה, העזרה, הכוחות והנחת. הכל מחכה ממש שם, "על פתח הקרקע", אבל זה מחכה למפתח המאסטר שלך: לתפילה!

אז פשוט כמו מילות השיר – תספרי לו מה שכואב לך. תדברי אתו. כי הוא מקשיב לך, אוהב אותך, יעזור לך, רק תדברי אתו!   

כמו חנה שהייתה 'מדברת על ליבה'… תפילת חנה היו מילים של לב אל לב…

ואמנם, האימהות בעבר התפללו בלי סידור וכי למה צריך? מסביר הרב פנקוס זצ"ל במשל – מי צריך להדליק נר בצהרי יום בהיר? נשים חיו בכל הדורות בתוך אור בהיר של אמונה, הם דיברו כל הזמן עם הקב"ה, כשהן בישלו הן בקשו שהאוכל יצא מוצלח, כשהן כיבסו הן התחננו שהבגדים יצאו בוהקים, וכשהן שלחו ילדים למלמד הן מלמלו תחינות של אמא.

ובאמת, גם בתוך המרוץ הבלתי פוסק – בין הבית לעבודה, בין הכנת החביתה לבקבוק, תמיד אפשר להשחיל תפילה קטנה. פשוט לבקש, מהלב, את כל מה שאת זקוקה לו.

אל מול הנרות

ערב שבת, אני עומדת מול הנרות, הזמן עומד מלכת. אני כבר לא הגיבורה שמנסה להציל את כל העולם – אני הבת שחוזרת הביתה.

אני מביטה בלהבות הרוטטות – נר אחד, ועוד נר, ועוד נר… כל נר כזה נוסף כשמצטרף עוד ילד למשפחה. אני עוצמת את העיניים ומרגישה: כל אור הוא לא רק ילד שקיבלתי במתנה, אלא נשמה שמאירה את העולם שלי, רגעים של שמחה ובכי, צחוק וחיבוק, כל אחד מהם חקוק בי עמוק.

ובין הלהבות המרצדות, אני מרגישה בתוכי כאילו אבא שבשמיים לוחש לי:
 "בתי, אני רואה את כל השעות הקשות, את השקט והאנחות, את כל המאמצים שאת עושה בלי לעצור. אני רואה  את הלב, את הרצון הבוער בתוכך, את הדמעות, את כל הלב. אל תמנעי קולך. המשיכי לבקש ואני אהיה בעזרך".

וכך, בכל פעם מחדש: אני בוחרת לבחור להאיר, מרגישה את נוכחותו, יודעת שכל דמעה, כל מאמץ , כל רגע – מחובר אליו, מחוזק, מאיר ומרפא.

ומזכיר לי – שאני אף פעם לא לבד!

היום, כשאני מלווה נשים במסע שלהן, אני יודעת שהשקט הפנימי הזה אפשרי עבור כל אחת.

אני מזמינה אותך לעצור את המרוץ ולהצטרף לקורס 'פשוט להיות אמא' – מרחב שבו נלמד יחד להפוך את הצביטה בלב למצפן של חיבור.

כל הפרטים על הקורס כאן

ובנוסף, מחכה לך גם יריד מתנות לאמהות – רעיונות, מתנות ורגעים קטנים של הנאה, וגם מתנה אחת ממני כאן, כי מגיע לך!