יש אנשים שאת מסתכלת עליהם וחושבת שאת כבר מכירה את הסיפור שלהם.
בדקה שרחלי עשתה את דרכה אל הבמה, היא נראתה לי במבט ראשון כמו אחת מאותן נשים "רגילות" -אתן יודעות, כזאת שמנווטת בין עבודה, ילדים, רשימת קניות ובצק סופגניות שלא תופח.
אישה טובה, חרוצה, מחייכת, "סטנדרט".
איך אני אוהבת להתבדות בכל פעם מחדש.
כל פעם לגלות – אין אישה סטנדרט.
"חנוכה זה הזמן שלי" היא פותחת. "שלי ושל הילדים. איזה חג מהמם, של משפחה, טיפה לעשות סטופ לרעשי רקע ולהיות עם הדבר האמיתי.
לבעלי ולי יש מנהג קבוע בחנוכה, כל ערב אחרי הדלקת נרות ,סופגניות, שירים ומשחקים יוצאים עם כל החבריה שכוללת שבעה נרות בעה”ר ועושים סיבוב חנוכיות. סיבוב חנוכיות זה מושג שהמצאנו – הולכים ומטיילים בכל השכונה, מסתכלים על חנוכיות ומחפשים אורות על החלונות”.
בשלב הזה אני כבר מזהה כמה אורות בעיניים של הקהל. אל מי לא מדבר השילוב הזה של – ילדים – חנוכייה – אור?
”ליל חנוכה אחד בעלי היה צריך לצאת מחוץ לעיר אבל אני החלטתי שאני לא מוותרת על הסיור שלנו. מסורת זה מסורת. אחרי ההדלקה הלבשתי יפה את כולם, חילקתי משימות ואזהרות מי אחראי על מי, ולמי לא עוזבים בשום אופן את היד, בכל אופן יוצאת לבד הפעם, ויצאנו בהתרגשות לאסוף אורות.
לא היה לנו שום לחץ, כל הערב לפנינו, ולכן רק אחרי שעה חזרנו הביתה או יותר נכון למה שפעם היה מכונה בית.
נכנסים לרחוב – ואני קולטת אורות מהבהבים. לא, לא חנוכיות. ניידות. אמבולנסים. כבאיות. והריח… איזה ריח כבד של חורבן.
בחוץ בלגן, שכנים רצים, ילדים בוכים, חפצים זרוקים.
וכשאנחנו מתקרבים, אני מבינה שהכתובת – היא בדיוק שלנו.
היא עוצרת רגע. שארית מהטראומה שוב מציפה אותה.
הקהל שקט לגמרי.
"החנוכיה שלנו," היא אומרת בקול עצור, "הדליקה את הווילון. הווילון הדליק את הסלון. והסלון… את כל הבית."
רגע של שתיקה.
ואז היא מוסיפה, עם חיוך קטן, “טוב, לא את כל הבית – רק את כל מה שאהבנו בו.
החדרים הפנימיים אומנם נותרו שלמים אבל התמלאו כולם בפיח מחניק, ריח נורא שנדבק בכל אביזר, בגד וחפץ, וצבע שחור על הקירות ועל הלב.
איך אתאר לכם את המעבר החד שעברנו מסיור מרומם כל כך אל הנחיתה לעפר ולאפר?
בזמן שאני הזעקתי את בעלי השכנים המדהימים שלי עשו שמיניות באוויר – כולם עשו חלוקה ביניהם – מי לכביסות, מי לילדים, מי לבישולים ומי לחיבוק.
נכנסו גדודים גדודים של ילדי שכנים והוריהם לדירה המפויחת, הוציאו את כל הבגדים מהחדרים ומיינו לשקים שחולקו בין כל השכנים לכביסה כדי לנסות להיפטר מהריח הנורא.
"זה היה מחזה מרגש," היא מסיימת, "כולם סביבי, כמו במחווה ענקית ומאירה של חסד, ואני, בתוך כל השחור, מרגישה איך משהו בי נדלק מחדש.
כשבעלי הגיע דבר ראשון הוא אמר מזמור לתודה על הנפשות. ספרנו שוב ושוב את עצמנו והודינו על כך שאנחנו בריאים ושלמים כולנו.
אבל אז הוא נזכר בכתבים. יש לבעלי במקום סודי בארון שבסלון כתבי יד מקוריים של הרב שלמה זלמן אוירבך זצ”ל. בעלי היה תלמיד שלו והיה מחובר אליו מאוד, הכתבים המקוריים והדי נדירים היו יקרים לו מאוד. המחשבה על אובדן הכתבים הייתה קשה לעיכול.
כשהילדים טופלו ביד אוהבת בידי ילדות השכנים, בעלי התחיל לעבור בסלון על ערימות הספרים השרופים, הדפים החרוכים והכלים השבורים.
מרים דף דף, מוציא מההריסות, וממלמל תפילה.
פתאום באמצע הבלאגן הוא יוצא שחור כולו וזורח כולו. ”הכתבים! הכתבים של רבי שלמה זלמן שלמים לגמרי!”
הם נמצאו שלמים ונקיים, לא נחרכו אפילו בקצוות!
וכששמעתי את זה, הדהד לי בראש קולו של הכהן שקרא מתוך החורבן: ”מצאתי פך שמן קטן! האור שוב יחזור לדלוק!”
מהבמה:
החדר מחשיך, ומוזיקה חרישית מתנגנת.
שתי שחקניות עולות לבמה – חני בלבן, נועה בשחור.
שתי דמויות שמימיות: מלאך רחמים ומלאך דין.
המלאך השחור אומר בקול נמוך:
"יש גזירה. נגזר אסון."
חני המלאך הלבן משיבה:
"לא על רחלי. היא לא אחת מהרגילות."
הם מתווכחים כמו שני פרקליטים בעולמות עליונים שלא מצליחים להגיע להסכמה:
– "צריך קורבן."
– "אבל היא מסורה כל-כך! תראה איך היא רצה עם הילדים, איך היא מחזקת את כולם!" וכאן הוא מונה רשימת זכויות שיש לרחלי.
– "ובכל זאת, הדין דין."
– "אז תוריד קצת, לא הכול. אולי רק הבית?"
בסוף – הם חותמים על הסכם.
תרד שריפה, אבל בלי נפגעים.
נכנסת “השריפה” – מירי עטופה בבדים כתומים, כמו לפיד מהלך.
היא רוקדת בין הרהיטים, מסתובבת סביב הארון עם הכתבים, מתקרבת ואז נסוגה.
מהצד, המלאך הלבן לוחש לה: “פה לא, זה קודש. תעברי הלאה.”
האש מסתובבת, רוקדת, בוערת – אבל משאירה את הכתבים שלמים.
ובסצנה האחרונה – מצעד השכנות.
אחת עם מגבת על הראש מביאה כביסה, אחרת עם סיר מרק, שלישית עם מגש לביבות.
כולן מדברות יחד, חופפות זו לזו, צחוק ובכי מעורבבים.
רחלי עומדת באמצע, לא יודעת אם לחייך או לבכות, מושיטה את ידיה בהודיה.
————————————————-
לקחת הביתה:
תרגיל האלף בית.
תרגיל מהמם עם הילדים, איך עוד לא הבאתי אותו עד היום.
תוכלו להשתמש בו גם במפגשי חנוכה משפחתיים קטנים.
בחרו שניים מצחיקים וזורמים.
תנו להם נושא שיחה — נגיד “דיאטה אחרי סופגניות”.
הם צריכים לנהל שיחה שבה כל משפט מתחיל באות לפי סדר האלף־בית.
לדוגמה:
א: “אני לא עומדת בדיאטה הזאת.”
ב: “ברור, מי שורד שמונה ימים בלי סופגנייה?”
ג: “גם את ניסית את זו עם הסוכרזית?”
ד: “די, היא שרפה לי את הלשון.”
…. וכך הלאה עד ת'.
זה מצחיק, זה זורם, וזה עובד על אלתור ושליפה.
(ואם זה מתפרק באמצע – תאשימו את שמן הטיגון.)
——————————————–
משפט פלייבקיסטי:
לפעמים האור היחיד שנשאר – הוא זה שמצאת בתוך החושך
התחברת? צחקת? רוצה לראות את זה קורה בלייב?
אם את רכזת תרבות – את מוזמנת לדבר איתי.
ואם את לא – פשוט תשלחי את הפוסט הזו לרכזת בקהילה שלך ותבואי למסור ד”ש במופע 😊
