שוב אני קופצת לרגע לתקופת הקורונה.
בינינו יותר קל להתעסק עם צרות ישנות מאשר להתמודד עם אלה של עכשיו…
רות עולה לשתף כשהכל אצלה עדיין טרי.
רק לא מזמן נפתח הסגר המי יודע כמה, והיא ממהרת לפרסם את הנס ולהודות למסובב הסיבות.
היא, בפאה סולידית, חולצה מכופתרת בצורה הנכונה, ואצילות שקטה מבקשת בנימוס לפתוח במעשה שהיה.
"אני עובדת במשרד נחמד עם מזגן ופינת קפה.
פינת קפה זה הסיפור. שם אנחנו נפגשות בהפוגות הקטנות שאנחנו יוצרות לעצמנו ושם אנחנו מגלות אחת את השניה.
נחמד לנו מאוד.
אנחנו צוות קטן ומגובש, שכולל אותי, עוד שתי עובדות נשואות ואת רוחי.
רוחי היא רווקה.
לצערנו מצאנו את עצמנו חוגגות לה יותר מידי ימי הולדת בפינת הקפה הצנועה בלי שמצאה עדיין שותף למסיבה.
אנחנו חברות טובות רוחי ואני, היא בחורה בוגרת ושנונה, מלאה תובנות על החיים, תמיד יש לה איזו בדיחה על הלשון ומידי פעם מגוונת לנו את הקפה בעוד עוגה נחמדה שניסתה במטבח הריק.
לכן אתן יכולות להבין את ההתרגשות הגדולה שהייתה כשהיא הגיעה יום אחד למשרד וכולה כוכבים: בשעה טובה ומוצלחת היא מצאה את הנס שלה, ומעכשיו, כלומר מעוד חודשיים מועד החתונה, יהיה מי שיחגוג איתה ימי הולדת כראוי וכנדרש. (בתקוה שהוא יהיה מזן הבעלים שזוכרים ימי הולדת כמובן).
מאותו הרגע פינת הקפה שמעה רק דיבורים נרגשים על שמלות ותכשיטים, על פרחים ואורחים, צלמים ותפריט משודרג והכי חשוב – האולם הענק שהולך להכיל את כל העם שציפה כל כך הרבה שנים לשמוח איתה.
כמובן לשתינו היה ברור שאני הולכת ללוות מקרוב את החתונה הנדירה מהצליל הראשון של החופה ועד החרשת האוזניים הסופית.
אבל מסתבר ש׳ברור׳ הוא מושג נזיל.
שבוע לפני החתונה נפלה עלינו גזירת הקורונה כרעם ביום בהיר.
העולם נסגר, השמיים והארץ, וכמובן גם האולמות.
חתונת המאה שתוכננה בעמל רב התכווצה בין לילה לסלון נחמד בוילה מאולתרת של אנשים נדיבי לב, וכמות המוזמנים הנרגשים והמצפים נחתכה גם היא וצנחה לחמישים איש בלבד.
זאת הייתה התקופה הקשה, בה הסתובבו שוטרים ברחובות, נכנסו לאולמות וספרו אורחים, הבריחו אנשים באמצע הביס לשניצל וחילקו דוחות כמספר המסכות שנכבשו בבהלה על פרצופים מבועתים.
הבנתי בצער עמוק שכנראה לא אוכל לממש את התרגשותי הגדולה ולהשתתף עם רוחי ביום שמחתה. הזכות שמורה להורים ולאחים בלבד.
פינת הקפה ספגה הרבה דמעות.
כנראה שהן חלחלו ועשו את שלהן.
ביום הגדול נפלה בליבי החלטה: אני הולכת לעשות כל מאמץ כדי להגיע לחתונה ולשמח את חברתי.
זה לא היה קל בכלל.
הרגשתי ממש כמו במבצע, ואני לא בן אדם כזה, אני בן אדם של תלם.
הצטיידתי בכמה מסכות גם מפני הפחד האמיתי להידבק וגם כדי לנסות להסתתר, ביצעתי כמה תרגילי התחמקות מרשימים ברחובות, הלב שלי דפק כל הדרך זרועת השוטרים, ובסוף, במסירות נפש ממש הצלחתי להשתחל דרך פתח צדדי במטבח אל תוך הוילה שבה התקיימה החתונה.
השמחה שהתלבשה לרוחי על הפנים הייתה שווה את כל זה.
מצאתי את עצמי בסלון חמוד ומשפחתי, שהיה נראה כמו נשף מסכות חגיגי.
במרחקים חוקיים פחות או יותר ישבו סביב השולחן היחיד כעשר נשים מהמשפחה המצומצמת שלה, ועוד כמה מהצד של החתן.
מכיוון שזה היה כל כך קטן ואינטימי הרגשנו כולנו אחיות לצרה והתפתחה בינינו שיחה יפה ועמוקה.
ככה מצאתי את עצמי יושבת במרחק של קצת פחות משני מטר עם נערה מקסימה ובוגרת מאוד שמעלה איתי שיחה ערה משום שאני הייתי כמעט האדם היחיד הזר לשוחח איתו.
מצאנו את עצמנו מפטפטות ונהנות לנו מהסיטואציה המוזרה.
רק לקראת הסוף נזכרתי לשאול לשמה והלכתי הביתה עם רעיון חדש ומפרפר בלב: השם, הלוואי את יפי הזאת לכלה לבני.
כנראה מסירות הנפש שלי עלתה לרצון לפניו, כיוון ששבועיים לאחר אותה חתונת מחתרת שברנו צלחת!
זכינו לארס את בני, נכון, עם אותה יפי מקסימה שהפכה להיות בת בית אצלנו.
ועדיין חסדיו של השם לא נגמרו.
אחרי הווארט שיתפה אותי יפי בכך שקשה לה מאוד לחשוב על כך שתאלץ לחגוג חתונה קטנטנה כמו שהיה אצל רוחי, היא חולמת על חתונה נורמלית, יפה, מלאה עם כל החברות.
אמרתי לה: ׳יפי, מי שהביא אותנו עד לפה יכול לסדר גם את הענין הזה׳.
ומה שקרה זה שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו פתח את הסגר ממש כמה ימים לפני החתונה שלנו!
האולמות נפתחו לרווחה, המוזיקה הרעישה בהרכב מלא, יפי רקדה באושר עם חברותיה, החתונה היתה שמחה ומלאה בהודיה.
ואם עוד לא הבנתן – ביום שסיימנו את ימי השבע ברכות צלל העם היושב בציון לסגר חדש.
כאילו הכל תוכנן במדוייק בשבילנו.
בעצם לא כאילו.
באמת”.
מהבמה
יצרנו על הבמה מבדים צבעוניים מעגל סגור.
כולם מנסים להתקרב אליו אך נדחקים בבהלה, תוך קריאות: ”שני מטר! שמרו מרחק”.
בתוך המעגל יושבת אביגיל בתפקיד רוחי הכלה.
היא מתכנסת בתוך עצמה ומציצה החוצה מצפה לאורחים.
מירי בדמות רות נכנסת פתאום למעגל, זוחלת מתחת לבדים, מבצעת כמה תרגילי התחמקות ומשתחלת למעגל בחיוך מנצח.
תוך תנועה המעגל נפתח ושואב לתוכו את נועה שמשחקת את יפי.
המעגל נפתח ונסגר כמה פעמים עד שלבסוף הבדים כולם עולים למעלה והופכים לחופה שמכסה את רות ואת יפי ומחברת אותן לריקוד משותף, ברקע צלילי מנגינת חופה.
הביתה
טקסט לבן.
קבוצת בנות מקבלת "משפט לבן", כלומר משפט ניטרלי שאינו נושא קונוטציה מסוימת.
לדוגמא: ׳תעבירי לי את המלח׳.
כל אחת בתורה צריכה לאמר את המשפט כשהוא טעון ברגש שונה מבלי לשנות את המילים.
הראשונה מתוך התנשאות, השניה מתוך חרדה מפני שוטר מתקרב, השלישית מתוך התרגשות מוגזמת והרביעית מתוך חוסר בטחון.
הרעיון הוא שהרגש הוא זה שמפעיל את הטקסט, ולמילים עצמן יש השפעה פחותה.
כמו בחיים, מה שקובע הוא המשמעות אותה אנו בוחרים להכניס לסיטואציה.
משפט פלייבקיסטי
תני למה שקורה להפתיע אותך.
התחברת? צחקת? רוצה לראות את זה קורה בלייב?
אם את רכזת תרבות – את מוזמנת לדבר איתי.
ואם את לא – פשוט תשלחי את הפוסט הזו לרכזת בקהילה שלך ותבואי למסור ד”ש במופע : )
אוהבת לקרוא על הרגעים מהחיים וחושבת לעצמך "איך הופכים את זה לסצנה?"
אם מסקרן אותך ללמוד איך לקחת סיפור פשוט ולהפוך אותו על הבמה לקסם חי, מרגש ומצחיק – הקורס הזה בשבילך!
אני פותחת בעז”ה מחזור שביעי של קורס תיאטרון פלייבק לנשים, שבו נלמד את סודות האלתור, נפצח מיומנויות הקשבה, ונלמד לשחרר ולצחוק מהלב.
מתאים לכל מי שרוצה שעתיים בשבוע של שחרור וכיף, ורוצה להרחיב את סל המיומנויות שלה.
התקשרי לתפוס את הכסא שלך, מספר המקומות מוגבל.
מפגש היכרות בשבוע הבא ללא התחייבות
במודיעין עילית, לפרטים נוספים שלחי מייל: [email protected] או התקשרי – 0527639377
איזה מרגש!!
תודה שאת מביאה לנו כאלו סיפורים מתוקים!
וואו!
מרגש ויפה מאוד מאוד!