פרק 130: כמו פעמונים

"את לא מרגישה שקשה לך לקבל את שיר כמו ילדה? לפעמים זה עצמו קשה, חוץ מכל הדברים המעשיים שמסביב."

"האמת שלא." שיר נגעה לה ללב מהרגע הראשון שראתה אותה. "אתה מתכוון שקשה לאהוב אותה כמו ילדה שלנו? אני לא חושבת שזו בעיה אם אנחנו לא – "

"התכוונתי שיכול לעצבן אותי ששיר בכלל נמצאת כאן. את מבינה?"

"כן." ברמה של משמעות המילים לפחות, היא מבינה.

"הרגשתי את זה כשהיא הקיאה." נראה שבעלה מתאמץ לבטא מה שהציק לו. "כמו הרגשה של דחיה, שאני לא רוצה שהיא תהיה כאן."

"הקאה זה דבר דוחה."

"לא על זה אני מדבר. אם ילד שלנו מקיא אני לא מרגיש כך."

"הגיוני שעם ילדה זרה הקאה דוחה יותר." דיני גיששה אחרי המילים בתחושה של אובדן. היא הייתה די בטוחה שיחיאל עומד להסכים. אם הוא החליט שלא, היא צריכה לקבל את זה. הוא כבר התאמץ ונתן צ'אנס, ואם הוא –

"לא דברתי על זה שמגעיל. כשילד שלנו מקיא אני יודע שזה חלק מהחיים. שקורה כך לפעמים. כשילד אחר – אז ההרגשה היא למה בעצם אני אחראי עליו."

"הרגשת את זה רק כששיר הקיאה?"

"בעיקר אז, אבל ההרגשה נשארה. את מבינה למה אני מתכוון?"

"נראה לי."

הוא רכן קדימה. "את כנראה לא יכולה כל כך להבין. את הרגשת כבר מההתחלה ששיר שייכת לכאן. כנראה גם בגלל שהיא בת של אחותך."

"יכול להיות." משהו בה שקע ושקע. "אז החלטת שבסוף לא?"

"לא. לא אמרתי. לא בגלל זה. אדם נפעל כפי פעולותיו. אני מבין שאם שיר תשאר פה ונדאג לה ההרגשה שלי תשתנה. כבר עכשיו אכפת לי ממנה יותר מאשר כשהיא הגיעה." יחיאל מעך את אגודלו הימני לתוך כף ידו השמאלית. "אני חושב שאני צריך ללכת עם השכל, לא עם הרגש. ככה גם בקשר לדאגה על העול של הגידול שלה, ועל הקושי הכספי שעלול להיות לנו."

"מה זאת אומרת?"

"כתוב דברים גדולים על מי שמכניס יתום לביתו, יש הבטחה מהשם על חסד כזה. זה מסובך, כי אני לא יודע אם אני בדרגה הזו של בטחון, ואנחנו הרי לא מחויבים לקחת אותה. חבר שדברתי איתו שכנע אותי שזה לא קשור לדרגה, שאם אני באמת מאמין בהשם, אני יכול וצריך להסתמך על מה שכתוב בנביא במפורש. גם הרב לוין אמר שלא נכון להמנע מלעשות חסד בגלל חשש מדברים שיקרו בעתיד." יחיאל שאף אוויר. "אני גם יודע שאת מאד רוצה שנשאיר את שיר אצלנו."

עיניו פגשו בעיניה. "נכון."

"אז אני חושב שכן."

כאילו ענן ירד על החדר.

"אתה חושב שכן? שניקח אותה?"

"כן. נראה לי. אני לא בטוח, אבל אני חושב ככה." צל חיוך עלה על שפתיו של בעלה. "אני אחשוב על זה עוד בלילה, ואני גם רוצה לדבר שוב עם הרב לוין."

"העו"סית ענתה לי עכשיו, סוף סוף." יחיאל בישר לה כשהיא הייתה באוטובוס, בדרך הביתה, מילותיו כמו פעמונים במשב רוח.

"מה היא אמרה?"

"שהיא שמחה שכך החלטנו, ושאנחנו צריכים לחכות לוועדה כדי לקבל את האומנה הקבועה."

"זו לא עירית שמחליטה איפה שיר תגור?"

"היא אומרת שההחלטה תתבסס בעיקר על חוות דעתה, ושהיא כמובן תמליץ עלינו, אבל ששום דבר לא סופי עד לוועדה. לדעתי אין סיבה לחשוב שיוחלט משהו אחר, אלא אם כן אנחנו בעצמנו נתחרט."

"אתה אומר את זה ברצינות?"

"לא. אל תדאגי. אני אולי לא בטוח במאה אחוז שהחלטנו נכון, אבל גם אם היינו מוציאים את שיר מהבית הייתי מתחרט על ההחלטה במידה מסוימת. כך זה כשיש החלטות גדולות."

יחיאל סיפר לה פעם שבין הווארט שלהם לאירוסין הוא היה אכול מתחושה שקיבל את ההחלטה בפזיזות, כמעט ולא הצליח לישון. 'זה היה רק מרוב לחץ' הוא הדגיש לה בשעתו, כשקלט שנפגעה. 'הרי לא הייתה לי שום סיבה להתלבט'.

היא הייתה שלמה מן ההתחלה עם ה'כן' שאמרה.

"אז אתה כן שלם עם ההחלטה לקחת את שיר?" היא ניסתה לוודא עכשיו.

"אני חושב שכן, וככל שאתרגל אליה, אז ארגיש כנראה שלם עוד יותר. היא אחיינית שלנו, זה לא שאנחנו אוספים ילד מהרחוב. יש לנו מחויבות."

"תודה שאתה אומר את זה."

אישה צעירה בפאת סרט הסתובבה לדיני, אומדת אותה בעיניה. דיני הנמיכה את קולה. "מתי הוועדה?"

"עירית אמרה שהיא תשתדל לכנס אותה בהקדם, תוך כמה ימים."

ילדות קטנות בתלבושת עלו מהדלת האחורית, ילקוטים על גלגלים התחככו ברגלי הנוסעים. בנות סמינר פטפטו בקול. הכל כרגיל, כאילו לא ברגע זה התיישר לפניהם הר.

שיר המתוקה. כמה שהיא מחפשת אהבה. היא תתרגש כשתשמע שהם מקבלים אותה אליהם. הם יצליחו לעזור לה, בעזרת השם. הלוואי שהבטחון שהיא שייכת לבית יעזור לה גם להשתחרר מהאילמות.

דיני הכניסה את הטלפון לתיק, משמעות ההחלטה שקבלו מחלחלת בה מחדש. מזכירה לה את התחושה של אחרי לידה. בכל פעם קשה לה לקלוט שזה באמת קורה, שיש בידיה תינוק שציפתה להביא לעולם. המשמעות ענקית מדי מכדי שהיא תצליח לעכל אותה.

יחיאל נשמע די שלם עם עצמו, אחרי הכל. השם, תודה.

מי בעצם משתתף בוועדה? יחיאל והיא באים גם כן?

שכחה לשאול את יחיאל, אבל היא לא תתקשר אליו עכשיו. הוא בטח כבר מול המחשב, והוא לחוץ עם הדד ליין. היא תחכה לערב.

הם יצטרכו למצוא דרך לנהל את היום יום כך שליחיאל יהיה מרחב מספק של זמן לעבודה שלו. הוא אף פעם לא היה בפיגור עם לוח הזמנים האישי שלו כמו בשבועות האחרונים.

וואו, שיר פשוט נשארת.

היא חייבת לדבר על זה עם מישהו עכשיו. רגע, היא עוד לא עדכנה את אמא על השיחה האחרונה עירית.

"דיני." אמא נשמעה נרגשת כמו בבוקר, כשדיני ספרה לה ההחלטה שקבלו.

עכשיו עדכנה אותה דיני על הוועדה שאמורה להתכנס. "אין סיבה לחשוב שלא נקבל את שיר, אבל בכל זאת חשוב שהיא לא תשמע מכלום עד שזה יהיה סופי."

"אני מבינה. מה הבנות אמרו?"

"עוד לא הייתה לנו הזדמנות לספר להן. יחיאל החליט סופית רק אתמול בלילה."

"אבא כל כך התרגש לשמוע, דיני. אנחנו שנינו –" קולה של אמא נמוג מבלי שסיימה את המשפט.

"אני כל הזמן חושבת עליה." היא אמרה אחר כך.        

"על שיר?"

"על טובה. אנחנו… לא היינו צריכים לאבד אותה."

"זאת הייתה תאונה, אמא."

"אני לא מדברת על התאונה, דיני. את יודעת." קולה של אמא רעד. "זה לא היה בסדר, מה שהיה לפני כן. אני אומרת את זה לאבא כל הזמן. זה לא היה צריך להיות."

"את התקשרת אליה, אמא. היא זאת לא רצתה קשר."

"הייתי צריכה להתקשר עוד פעמים. וגם, דיני. את היית קטנה. את לא זוכרת. גם מה שהיה לפני כן. לפני שהיא הלכה. זה לא היה צריך להיות ככה. אמרתי לאבא."

"אני זוכרת הרבה, אמא. אני זוכרת מה שהיה." דיני מחתה את מצחה הלח, הודפת קולות מהעבר. "זאת הייתה היא, אמא. לא היה לכם מה לעשות. אתם התאמצתם בשבילה הכי שיכולתם. עשיתם כל כך המון. אין כמעט הורים שעושים מה שאתם עשיתם."

ילדה הוציאה אלבום מדבקות מהילקוט. האוטובוס עצר ברמזור לפני הפניה לרחוב עזרא.

"אמא?"

"אנחנו כל כך מודים לכם שאתם לוקחים את שיר. נעזור לכם כמה שאנחנו יכולים. אני אבוא לעזור לך אחרי צהרים עם הילדים."

"כן. בטח, אמא. אני זוכרת שאמרת לי שתגיעי. לקחתי בחשבון שתעזרי לי. אני ממש שמחה על זה, וגם לילדים עושה טוב שאת באה."

"איך הילדים מתייחסים לזה ששיר נשארת?" קולה של אמא חזר לצליל הטבעי שלו.

"עוד לא הייתה לנו הזדמנות לספר להם. יחיאל החליט רק אתמול בלילה. נגיד לילדים אחרי ששיר תדע. בעצם, אולי לבנות הגדולות נגיד עוד לפני כן." כדאי שהן ירגישו שותפות. השאלה אם אלישבע תתאפק ולא תגיד כלום לשיר.

"הילדים רוצים שהיא תישאר?"

"אני חושבת שכן. לריקי היה ממש קשה עם הרעיון שאנחנו לא לוקחים את שיר. היא רוצה שנגדל אותה, ונראה לי שכך גם אלישבע. יונתן משחק איתה הרבה. שושי מתוסכלת קצת שהיא הייתה צריכה לוותר על המיטה. אבל עכשיו נחליף ביניהן ונחזיר את שושי לחדר שלה. בסך הכל הילדים אוהבים את שיר, אני מתארת לעצמי שהם ישמחו שהיא נשארת."