כל שנה מחדש אני רואה את התמונה הזו –
עמישראל כולו מתרגש ושמח עם התורה
ואני לא חלק מכלום.
אין לי ילדון חמודון לשמור לו דגל מהוה ושקית ממתקים,
לא תינוק קטנטן לדחוף תחת הטלית הפרושה בדיוק ברגעי כל הנערים
ואפילו סתם כך, להציץ לעזרת גברים
ולראות את האיש שלי רוקד עם התורה,
גם זה אין לי.
אז בבקשה –
אם את פוגשת אותי, או את חברה שלי,
תהיי רגישה.
תביני שאת לא באמת מבינה,
תשתדלי לתת הרגשה טובה, הרגשה של אישה לאישה,
שווה בין שוות
ואם אפשר, ובין החטיפים וההקפות את מוצאת גם כמה דקות פנויות,
פשוט תחשבי.
תחשבי על רווק או רווקה שאת מכירה,
תנסי לחשוב על מישהו או מישהי שמתאים או מתאימה
ואל תהססי להציע, כל הצעה מקרבת את הגאולה…





💘
וואו אמיתי ונוגע!
יצירה מדהימה, הכתיבה, האיור, הרגשת הקריעה והשילוב בין הכל…
ליבי איתך
מי יתן ובשנה הבאה תכתבי כבר שיר אחר, אמן!
תודה על הפוסט המעורר
בטוחה שקשה להרגיש את זה
אבל באמת את חלק מעמ"י לא פחות מכל אחת אחרת בביהכנ"ס
ויש לך חלק בתורה לא פחות מכל אחת אחרת—-
ואולי אפילו יותר כי את כל כך משתוקקת לשייכות הזו.
חג שמח!!
אאוץ'
כמה עוצמתי!!
ונכון!!!
וכואבב
כל מילה. רק מי שנמצא שם מבין ויודע.