כשהבעל רוצה לעזוב את הכולל: איך ממשיכים לבנות בית של תורה?

כשהבעל רוצה לעזוב את הכולל, ההתמודדות אינה מתחילה רק ברגע שבו מתקבלת ההחלטה לצאת לעבוד.

לאחר ליבון האתגר שבפרק הקודם, ננסה בפרק זה להציע כיווני חשיבה חיוניים.

הנאמנות המעצימה

הפתרון לא מתחיל מרגע השבר, שבו מתברר פתאום שהבעל נמצא עם רגל אחת מחוץ לכולל. הפתרון מתחיל כבר מחדר היחוד. הוא נעוץ ביסודותיו של הקשר בין בני הזוג. כאשר בונים את הקשר בצורה נכונה, ומשקיעים בו כל יום מחדש – אפשר להתגבר על קשיי החיים בקלות יחסית.

אמנם יש לזכור, שגם אם עד עתה הקשר לא נבנה בצורה הנכונה, תמיד אפשר לשנות, ולבנות משהו מתוקן מעתה והלאה.

היסוד הוא אחד: כל בעל בעולם זקוק לאשה, אשה תומכת ומקבלת. כמו כן, כל אשה זקוקה לבעל שימלא את עולמה.

בנקודת זמן זו, שבה האיש מתחבט על המשך דרכו בחיים – הוא עובר תקופה מורכבת, והוא זקוק יותר מכל לאשה נאמנת. תהליך מורכב זה שהזוג עובר עתה – מצד אחד יכול להוות אבן נגף לכל הקשר המשותף, אבל באותה מידה הוא יכול לשמש אבן יסוד להעצמת הקשר לגבהים חדשים.

האיש סובל מהרמת גבה מצד החברים והרבנים, מביקורת מרומזת או גלויה מצד בני משפחתו ומשפחת אשתו, ומתחושה של ירידת ערכו בעיני עצמו ובעיני החברה. ונוסף לכל זה גם התלבטויות אישיות, שאינן קלות מצד עצמן.

הוא זקוק לתמיכת אשתו. יתכן שאינו משתף אותה בצעדיו כי הוא חושש מתגובתה, וזה רק מוכיח כמה דעתה חשובה לו. הוא לא צריך רחמים וחמלה; הוא זקוק לנאמנות, לתמיכה, להרגשה שאשתו תיתן לו: "אני לצידך".

הקדוש ברוך הוא הטביע בלב האשה נאמנות טבעית לבעלה. אשה רוצה בבעל אוהב, ורצון זה עומד בראש מעייניה. נאמנות זו היא עוגן יציב שביכולתו להתגבר גם על קשיים רבים: פרצופים חמוצים מהמשפחה, צקצוקים בלשון מהשכנות, אי נעימות מהמורות בסמינר, ועוד.

הנאמנות ממלאת את הנפש ומעצימה אותה. בסופו של דבר, עם עבודה נכונה – השכל הישר מתגבר על החשבונות הרבים.

אם היא תביע נאמנות בו ותשדר לו תמיכה בלתי מסויגת – הוא יפתח את ליבו. הקשר ביניהם יהיה חזק ויציב הרבה יותר מאי פעם, כי הוא לא ישכח את חסדה. הדרך להעמיק את הקשר היא להביע נאמנות ולספק תמיכה, כמו שרק בני זוג יכולים להעניק זה לזו.

לדבר על הכל

איך מתבצעת תמיכה זו?

ראשית כל צריך לקבל כח. אשה צריכה להגדיר לעצמה את הקושי שלה ואת דקויות רגשותיה, ולתת להם מקום. כדאי לה למצוא מישהי שאיתה היא תוכל לשוחח בפתיחות ללא שתמתח ביקורת. אחרי שהאשה בנתה בתוכה את כיוון החשיבה הנכון – תפקידה הוא להעניק לבעלה הקשבה, הבנה, הכלה גמורה. לא לשמוע אותו כדי למתוח ביקורת, וגם לא כדי להציע פתרונות, אלא כדי להבין באמת מה עובר עליו.

לאחר מכן – אפשר ללבן את הנושא בצוותא, ברוגע. אם יש חששות מבחינה רוחנית – זה בסדר גמור. אשה לא אמורה לחסום את מחשבותיה וחששותיה ולמחוק את עצמה. אם יש התלבטויות בקשר לצעד – צריך לדבר עליהן, ואף להתייעץ עם דעת תורה. לדבר על הכל, אבל מתוך כבוד ומתוך אמון ללא הגבלה. לא מתוך מתיחת ביקורת, אלא מתוך שיתוף פעולה של בני זוג באתגרי החיים.

כשהבעל רוצה לעזוב את הכולל – תורה מה תהא עליה?

נניח שלאחר מחשבה רבה, ונטילת עצה מאדם גדול, הגענו למסקנה שאכן מה שצריך לעשות הוא לצאת לעבוד – תורה מה תהא עליה? מהיכן יבוא השכר על הלימוד לאשה שבעלה כמעט לא לומד?

כאן המקום לחזור ולשנן ולהדגיש את היסוד שהארכנו בו רבות בפרקים האחרונים: חלקה של אשה בתורה נקבע לפי מידת נכונותה ורצינותה להכניס את התורה לביתה. האשה נותנת לתורה בית, והבית הזה הוא הבית שלה לעתיד לבוא.

הרעיון "נשים במאי זכיין" אינו רעיון פשטני שאומר: "כך וכך שעות לימוד לבעל = כך וכך חלק בעולם הבא לאשה". הרעיון הוא הרבה יותר רחב ומקיף: ככל שהאשה בונה בית לתורה בעולם הזה – כך שכרה גדול בעולם הבא. לא תמיד הבית לתורה נבנה בגירסה המקובלת שהבעל לומד והאשה עוזרת. לפעמים הוא נבנה בצורה יותר דקה ועדינה, של אלפי פעולות קטנטנות המעצימות את התורה של הבעל, כמה שהוא בוחר ללמוד, ואת התורה של הילדים. רק אשה נאמנה עם לב יהודי חם יכולה לבנות בית שהתורה נוכחת בו.

קביעות עיתים לתורה היא דבר חשוב ויסודי המשפיע על כל צורת הבית. אם אשה מעריכה את קביעות העיתים הזו, ומשדרת שמחה ושותפות בשעה היומית הזאת – יש לבעלה סיכוי טוב להתמיד בכך. כמובן, יש לעשות זאת לא מתוך לחץ אלא מתוך אהבה ותמיכה, כפי שהארכנו בכל הפרקים האחרונים.

לא קל להעריך קביעות יומית של אדם עובד, כאשר הסביבה כולה לא רואה את זה בהערכה גדולה. אין תמיכה סביבתית על התמיכה בלימוד הזה, לא עליו נאמרו השיעורים חוצבי הלהבות בסמינר. ודווקא לכן מפן מסוים זה חשוב יותר, כי זו פעולה נקיה שכל כולה רק למען הקב"ה. מבחינת האשה – התמיכה בשעה הזו יכולה להיות שקולה כמו תמיכה בעשר שעות של לימוד.

הקב"ה מעוניין שנלך בדרך שאותה הוא מתווה לנו בחיים, ושנמלא בה את תפקידנו בשלמות.

דוגמה מהמציאות –

מכתב שכתבה אשה שבעלה עזב את הכולל:

הגעתי עם כל הכלים הנחוצים כדי שאוכל לפרנס בעל שרק יושב והוגה בתורה, (בגיל 19 ידעתי לבשל, לנקות, לתפור כל דבר, ולנהל בית ב'חצי משכורת', הגעתי לגור בקרית ספר בימים שבהם זה היה סוף העולם שמאלה).

ואחרי ארבעה ילדים, והורים לא עשירים מאף צד, בשלב מסוים היה ברור שאם הוא לא יצא לעבוד, לא יהיה מספיק לחם בבית. (מי מדבר על עוגות קצפת). גם החלק הכי 'פרום' במשפחה תמך במהלך שהיה ברור שהוא נחוץ ונכון. 

אבל בי נגסה בכל פה המחשבה – מה יהיה עם העולם הבא שלי? רק אני בטח אקבל מקום קטן וצנוע הרחק ביציע .

נזכרתי אז בתשובה שאחת המרצות הכריזמטיות נתנה לשאלה – ואם הוא לא ילמד? היא אמרה: "אז תבכי ותתפללי ותבכי ותתפללי ובזה יהיה שכרך". זה לא היה נראה לי. כי גם ערך של שלום בית היה חשוב בעיני. ואישה בוכה ואומללה פשוט לא נראתה לי מתכון ראוי לבית שלם ושמח. 

בימים הקשים של ההסתגלות לרעיון, אפילו הרהרתי אם הקדוש ברוך הוא רוצה שאתגרש. כי הרי מה בצע לי בעולם הזה, אם לא יהיה לי עולם הבא?

וכאן תפסתי את עצמי.

הגעתי למסקנה שאני צריכה ללמוד מחדש, בצורה מאוזנת יותר, את כל הסיפורים הנפלאים על מסירות נשים צדקניות לתורה, וקודם כל לגדל בית בשמחה, שבו כל אחד אהוב ומקובל בזכות עצמו ובזכות מה שהוא. יש כח צמיחה בכל אחד, שצריך להעצים ולתת לו לפרוח וללבלב. ובמקום כזה, יהיה גם שמחה, הרבה אורה, ובעזרת ה' גם הרבה תורה. בהמשך גם למדתי איך להתמסר לתורה ולגדל אותה בתוך הנתונים שה' הציב לי.

מיותר לומר, שבמבט לאחור, אני נבהלת מעצמי, איזה חיי משפחה הייתי מפסידה אם הייתי מודדת את בעלי לפי סולם 'ר' עקיבא' כפי שהצטייר אצלי בצורה פשטנית בנערותי.

מילים אלה נשמעות מאושרות ויציבות. אך ניתן לשער שהמצב האידיאלי המתואר בשורות האחרונות עלה לכותבת בהרבה יזע ודמעות. אין ספק שזה לא קל.

ההתמודדות כאן אינה פשוטה, ועל כל אחד מבני הזוג מוטל להיות המבוגר האחראי. כל אחד יכול וצריך לקחת אחריות על השיתוף והפתיחות בנושא זה.

ובבית כזה, שבו השלום והאהבה נבנו בהשקעה ויזע – אין ספק שתשרה השכינה.

לסיכום:

התפקיד המוטל על האשה במצב שבו בעלה עוזב את הלימוד, הינו לעמוד לימינו בנאמנות, מתוך הבנה שזה מה שהקב"ה רוצה ממנה. חלקה בעולם הבא לא יגרע כאשר היא ממלאת את תפקידה כראוי, והקב"ה כבר יחבר אותה אל התורה שבעם ישראל בדרכים משלו.

בשולי הדברים:

יש צורך להדגיש שהפרקים האחרונים אמורים רק באשה שבעלה מצידו מנוי וגמור עמו שהוא לא רוצה ללמוד כבעבר, והיא זו שקשה לה לעמוד לצידו. בזה הדברים אמורים, שהקב"ה מדבר אליה דרך המציאות ומציב לפניה דרך חיים אחרת מזו שהיא תכננה לעצמה, ואין ספק ששכרה לא ייגרע.

אך יש מקרים רבים אחרים, בהם הבעל מצידו רוצה להמשיך ללמוד, והאשה היא זו שרוצה שינוי, אם משום דוחק כלכלי מעיק, אם משום עודף לחץ, ואם משום שהיא מזהה שמאוד מאוד קשה לבעלה. כאן נדרשת מחשבה רבה ובדיקה מעמיקה, וכמובן גם התייעצות עם דמות תורנית מרוממת, מהיכן נובע הרצון לשנות והאם הוא מוצדק ונכון.

יש מצבים של דוחק כלכלי שקשה מאוד לשאתו; יש מצבים שהלחץ על האשה לשאת בעול הבית עם עול עבודה בחוץ הוא כבד מידי וגובה מחיר; ויש מצבים שהאשה מזהה שבעלה לא מסופק ולא מרוצה מעצמו, וזה לא טוב לו ולא טוב לבית. אך יש גם מצבים אחרים, שרוצים שינוי ללא סיבה אמיתית מוצדקת, אלא סתם כך כי קל יותר לחיות חיי רווחה נוחים יותר ותובעניים פחות. על בני הזוג להיות מודעים לעצמם ולמצבם האישי, ולבחור את הבחירה הנכונה ביותר על פי רצון ה'.

זה תפקידנו בחיים: לזהות מה הקב"ה רוצה מאיתנו ולפעול על פיו. אין לנו נבואה, אך הוא מדבר איתנו דרך המציאות. יש להקשיב אל המציאות, ולפעול מתוך שיקול דעת מעמיק ותשועה ברוב יועץ.

המאמר נכתב על ידי הרה"ג ר' יעקב בוצ'קובסקי שליט"א, ראש כולל "דורשי ציון" ור"מ ישיבת "תורת רפאל", מחבר הסדרה הנודעת "בעצתך תנחני".

הסדרה לקוחה מתוך ספריו של המחבר, בהסכמתם הנלהבת של גדולי ישראל זצ"ל ויבלחט"א, ובראשם מרן הגרי"ג אדלשטיין זצוק"ל.

להצטרפות לקבלת מאמר שבועי על הפרשה ואקטואליה, ולקבלת החוברת "דרכי ישרים" העוסקת באתגרי התקופה, לחצי כאן >>>

לשמיעת הרצאות לנשים מהרב שליט"א בקול הלשון, לחצי כאן >>>