איך שגלגל מתגלגל לו…

מהחיים

איך אני אוהבת את הרעש הזה, ריח דחוס, בלגן, אוויר דביקי וחמים עם שירים פטריוטים שנצרחים מגרונות  צרודים, כפכפים עפים באוויר ומורות במטפחות שמנסות לשמור על פאסון.

או בקיצור: מחנה.

האנרגיות מחוממות מספיק, אפשר לצלול ישר אל הסיפורים.

מתוך האוויר הדחוס של אמצע הלילה, הקהל מגלגל אלינו לבמה נערה צנומה עם מבט שכולו תום וקדושה, שיער סתור עם שאריות של מה שהיה פעם בבוקר צמה, ופרצוף שאומר ׳אוקיי זה הכיתה שלי שזרקה אותי לפה, אין לי מושג למה׳.

אבל  ה”למה" מתברר תכף ומיד כסיפור ממדינת הסיפורים.

"נעים מאוד, אני הודיה". היא לוחשת בעדינות אל המקרופון.

וכמו בתזמון עולות מיד קריאות עידוד קצובות מאת הקהל הקדוש שעבר מזמן את סף השינה: ”הו-ד-יה, הו-ד-יה!”, כביכול צריך לעזור לה להתניע את הסיפור.

זה עובד. היא מתניעה:

​”הסיפור שלי קרה לפני כמה שנים, כשהייתי בכיתה ח'.

התארגנו כמה חברות לנסוע לים, הכנתי תיק, הכל היה מוכן ומרגש, התכוננתי לצאת ואז נזכרתי בפרט חשוב: שכחתי לקחת גלגל ים.

​משום מה, אצלנו בבית גלגלי זה מוצר די נכחד, אז יצאתי למסע חיפוש.

גייסתי את האחים, הפכנו ארונות, הזזנו אוסף של קרשים עבשים במחסן שאחים שלי חייבים ושומרים לכל מיני ענינים לא ברורים, והנה – סוף סוף! מצאנו גלגל ים אחד נחמד לישועה. בינתיים השעון מתקתק, החברות מתקשרות בלי הפסקה, ואני בשמחה ובששון מודיעה לכולן: 'האבידה נמצאה, חמש דקות ואני אצלכן!'.

אני רצה לדלת, זורקת שלום חטוף לאמא שלי, אבל אמא,  מסתכלת על הגלגל ים במבט מוזר כזה, ובמקום ה׳שלום׳ המברך שלה  היא אומרת לי: ׳הודיה, צדיקה, תגידי שלום לגלגל ים׳.

אני מסתכלת על הגלגל והגלגל מסתכל עליי, ואז אני מבינה מה הוא אומר לי: מסתבר שעל הגלגל מופיעה תמונה לא לגמרי צנועה.

אמא שלי מסתכלת עליי, היא בטוחה שאני מבינה מה זה אומר.

אבל אני לא.

לא מבינה.

מה זה אומר??? שאני לא יכולה לנסוע לים יחד עם כולן?

אני אומרת לאמא שלי: ׳אמא, רק לעכשיו, מבטיחה שמיד אחר כך אני מטביעה את זה בים ולא מחזירה הביתה, אני מפסידה את האוטובוס!׳.

אבל אמא שלי לא מתבלבלת, היא אומרת לי: ׳הודיה, אנחנו לא משתמשים בגלגל ים שיש עליו ציורים כאלה. אבל כדי שתוכלי לצאת ולא תפסידי, בואי נצבע את זה עכשיו ונכסה את הבלגן׳.

אני מסתכלת על השעון והשעון מסתכל עלי, והוא אומר לי: ׳חמודה שלי, אין לך סיכוי מולי, מבין שתינו, אני החזק פה׳.

מה שנכון נכון.

אבל אמא אומרת,  אז זה מה שעושים.

הורדתי את התיק מהגב, השתקתי את הפלאפון הצועק והתיישבתי עם אמא לצבוע את הציור בלורד ארטליין שחור.

החברות שלי המתוקות לא רצו לנסוע בלעדי, הן התקשרו והתקשרו, התעצבנו וצעקו, אבל הסברתי להן שאני רק מסיימת את האומנות שהתחלתי בה וטסה לתחנה.

 הן, הצדיקות  חיכו, לא בדיוק בסבלנות אבל חיכו.

אני עם הגלגל האומנותי רצתי אליהן וכולנו ביחד פתחנו בתחרות ריצה לתחנת האיסוף.

הגענו לתחנה מתנשפות, מזיעות וחרדות. ושם גילינו שהשעון צדק.

הוא ניצח והאוטובוס נסע.

בלעדינו.

מה אגיד לכן, נעים זה לא היה.

אני עם גלגל מושחר, פנים אדומות וחברות ירוקות מכעס.

חזרנו הביתה בהליכה איטית, אין מה למהר, נשארנו קצת לדבר וכך יצא שרק כעבור חצי שעה עלינו הביתה.

עד אז כבר הגיעה הידיעה המרעישה: אוטובוס האקורדיון שנסע לים והיה מפוצץ נוסעות וגלגלים – התפרק לשניים! ככה פשוט, האקורדיון נקרע, האוטובוס נחצה לשניים ובנות נפלו במין תאונה מוזרה והזויה אחת על השנייה ופונו פצועות לבית החולים!

הדבר הראשון שעשיתי היה חיבוק לאמא שלי הצדיקה.

והדבר השני היה ללכת ולמסגר את גלגל ההצלה”.

מהקהל הקדוש עולות קריאות קצובות ונלהבות של מצב כפית אמצע לילה: "הו-ד-יה! הו-ד-יה!

הו-ד-יה”.

כל הסיפורים במדור הזה אמיתיים לחלוטין, אבל בסיפור הזה, מכיוון שהוא מתאר מצווה שהובילה לנס, חשוב לנו להדגיש שכל הפרטים בו אמיתיים לחלוטין, רק עם טשטוש קל ממש.

–

 מהבמה

הבמה הופכת לים הגדול.

מצד אחד החברות שמצפות, ומצד שני חני, בדמות הודיה, שמנסה לחצות את הים.

היא מחפשת גלגל הצלה.

ה”חברות”, אותן מגלמת מירי, מנסות למשוך אותה, הים הסוער באמצע מגביה גלים שמסמלים את הניסיון שבא אל פתחה והודיה מנסה להיאבק בהם.

כאן נכנסת אביגיל – בדמות האם.

בתנועה רכה אך ברורה, היא מושכת את הודיה בחיבוק אל הצד שלה. שתיהן נאחזות חזק בבד רחב שהופך בידיהן לגלגל. הן צובעות אותו בדבקות, נאחזות בו, בזמן שהים עדיין מנסה למשוך את הודיה אליו.

​ואז, – הבד הכחול של הים נקרע לשניים במרכז הבמה. מטאפורה לאוטובוס וגם לניסיון שהודיה עמדה בו באמונה.

​בעוד הים ׳קרוע׳ באמצע, השתיים נותרות חבוקות ומוגנות בתוך הגלגל  שלהן.

הן מתחברות מחדש לחברות מהצד השני, ויחד, בקולות קצובים של הודיה, הן פוצחות בשירת הים.

—

 לקחת הביתה

התרגיל הפעם הוא תרגיל היכרות חביב, שעובד על מיקוד וצמצום.

​כל אחת בסבב צריכה להציג את עצמה במספר מילים מוגבל וקבוע מראש לפי הסדר הזה: אחת, שתיים, שלוש.

​הראשונה יכולה להשתמש במילה אחת בלבד: (׳דייקנית׳).

​השנייה מוגבלת לשתי מילים בלבד: (׳יודעת לבשל׳).

​השלישית מקבלת הארכה  לשלוש מילים: (׳אני בחורה שאפתנית׳).

​והרביעית -חוזרת לתחילת הסדר ומחויבת למילה אחת, החמישית לשתיים, וכן הלאה.

​זהו תרגיל קלאסי שמאלץ אותך לזקק את המהות, לדייק את הניסוח, ולהגדיר את עצמך מנקודת האמת.

נראה אותך קורעת ים שלם של חיים במילה אחת.

—

משפט פלייבקיסטי

שחררי שליטה, תתפסי את הרגע.

התחברת? צחקת? רוצה לראות את זה קורה בלייב?

אם את רכזת תרבות – את מוזמנת לדבר איתי.

ואם את לא – פשוט תשלחי את הפוסט הזו לרכזת בקהילה שלך ותבואי למסור ד”ש במופע 🙂