מהחיים
הפעם זה היה דואט.
הן עלו שתיים. באותה הליכה אצילית ומכובדת. קוקו אסוף באותה נקודה, מסודר, כל שערה במקומה מונחת, מבע פנים מהורהר וחושב.
מאד דומות.
”אנחנו תאומות”.
ברור.
מרגע זה ואילך הסיפור מסופר בזוג, אחת מתחילה והשניה ממשיכה, הראשונה מוסיפה תיאור והתאומה ממשיכה מאותו מקום בדיוק כאילו סיכמו ביניהן את הטקסט.
”אני שמחה.”
”ואני חדוה.”
”נולדנו בפורים.”
החברות בקהל כבר מכירות אבל עדיין מחייכות בסיפוק.
”יומולדת בפורים זה זכות. זה לא יום רגיל, כאילו כל העולם חוגג בשבילנו, מכין לנו משלוחים וקושר לנו צלופנים עם סרטים.”
שמחה או שמא זו חדוה אומרת ”נכון” וממשיכה.
בעצם מעכשיו נצנזר לכן את כמויות ה”נכון” שעלו במהלך הסיפור ונסכם שהוא הופיע בערך אחרי כל פסקה של כל אחת מהן.
”אבל שלא תחשבי שזה מה שעניין אותנו, מבחינתנו בכל שנה כשהגיע פורים נכנסנו ללחץ מסוים. שתינו מבינות שפורים זה יום גדול, ככיפורים ממש, ובשבילנו במיוחד, זה תאריך הלידה שלנו.”
אני לא מתאפקת ועוצרת את הדיאדא: ”ועוד להיות קרויות בשמות כאלה סימבולים!”
שני קוקואים מהנהנים בחשיבות באותו קצב.
”לכן בכל ערב פורים אנחנו נפגשות בין הצלופנים ומחליטות:
השנה זה אחרת.
השנה אנחנו לא נגררות אחרי הבלגן.
השנה – תפילה.
אמיתית.
מהבוקר עד דלא ידע.”
”שזה אומר לא להתבלבל מהרעשים, הבלגנים והשיכורים, אלא להתרכז בתפילה אמיתית, להשקיע, לנצל את היום הגדול, שלא נהיה כמו ההוא שבדרך לארמון נסחף אחרי המוזיקה, בזבז את הזמן שלו על שטויות, והפסיד את האוצר.”
אין מה לאמר, סמינר איכותי ביותר עם שיעורי יהדות מרוממים.
מבע פניהן הרציני והמהורהר הופך להיות מכונס קצת.
”בפועל מה שקורה זה שאנחנו קמות בבוקר מוקדם, מתפללות, ופורים פורץ אלינו כמו שהוא בכל העוצמה.”
”דפיקות בדלת, משלוחים רצים מאחד לשני, סרטי מתנה מתגלגלים על הרצפה, הקטנים מתמרחים בממתקים שגולשים הרבה מעבר לפה, אמא צריכה עזרה בהכנת הסעודה, לאחות מתפרקת התסרוקת של הכלה.”
”בקיצור פורים, אתן יודעות.”
“ובין כל זה, אני מנסה לפתוח סידור, מזכירה לחדוה.”
”ואני מזכירה לשמחה.”
”מתחילות פרק תהילים, ואז נזכרות ששכחנו להחזיר משלוח לשכנה המבוגרת.
חוזרות לתהילים, ואז אמא מבקשת שנשים עין על הבשר שלא ישרף, מלחששות בעל פה משהו, ושיכורים פורצים הביתה, צריך להזיז את הרהיטים.”
”ובסוף, התפילה נהיית… פירורים.
פרק אחד פה. חצי תפילה שם. מחשבה קטנה בזמן שאת קושרת סרטי סטן.”
“בערב, כשהכול נגמר, אני וחדוה יושבות עם טרופית מעוכה ביד ומסתכלות אחת על השנייה.
לא צריך לדבר הרבה.
שתינו יודעות מה השנייה חושבת:
גם הפעם פספסנו את פורים.”
יש שקט מרומם כזה בקהל. האצילות הפנימית של התאומות עוברת גם בלי מילים. ומין הערכה כזאת, מהולה בקנאת סופרים נושבת מהקהל אל הבמה.
”עד שנה שעברה.
בשנה ההיא ישבנו לישיבת ההיגוי הקבועה שלנו ואז שמחה אמרה לי משהו ששינה הכל. או שאני אמרתי לה, זה אותו דבר.”
”דברנו שוב פעם על זה שהשערים פתוחים, וביום אחד אפשר להוריד הרבה ישועות, ובכלל חשבון הנפש השנתי, לא רוצות לפספס. ואז היא אמרה לי: ׳אולי זה רצון השם מאיתנו׳.
אני שאלתי אותה למה היא מתכוונת למרות שכבר התחלתי להבין את הראש שלה”.
”אמרתי לה אולי השם רוצה את התפילה שלנו בדיוק ככה. מתוך כל הבלגן והרעש, בין המשלוחים, הצלופנים, התסרוקות וההקאות. לא תפילה של יום כיפור, אלא תפילה של מצוות.”
”כמובן שהסכמתי איתה מיד והחלטנו השנה לא להילחם.”
”באותה שנה היה לנו פורים מרומם במיוחד.
אותו הרעש, אותו הבלגן, אבל משהו בפנים היה הרבה יותר מכוון, ופתאום כל פעולה הפכה לתפילה קטנה.
קשרתי סרט למשלוח – ביקשתי על חברה שמחכה לישועה.
חתכתי ירקות – התפללתי על אחי שמתקשה בלימודים.
סגרתי דלת אחרי עוד אורחת – לחשתי ‘תודה’ קטנה.”
“ובסוף היום, ישבנו עם טרופית מעוכה ביד ולא הייתה שם תחושת החמצה.
היה שקט טוב כזה.
תחושת רוממות.
הרגשנו שהפעם זה היה בדיוק הפורים שלנו.”
מותר לי להוסיף נימה אישית?
כהדסה היא אסתר, את פורים של אותה שנה הכנסתי אחרת.
——————————
מהבמה
התחלנו, איך לא, משיקוף ׳מראה׳.
חני ואביגיל עומדות אחת מול השנייה ומבצעות תנועות משותפות בהתאמה מושלמת.
הן מהדהדות זו את זו ברשימת תכנונים מושלמת ליום הפורים.
לאט לאט מתחילים להתעופף סביבן בדים צבעוניים: משלוחים, טלפונים, ילדים, אוכל.
הן מסתבכות סביב הבדים, מנפנפות בידיים וברגליים, מנסות להתעקש, הבדים סוחפים אותן אל מחוזות אחרים, עד שבהחלטה אחת הן אוספות את כל הבדים, והופכות אותם לגוש תפילה אחיד, שעולה מעלה.
לסיום נכנסת מירי בתפקיד המלך, מושיטה שרביט דמיוני, ומבטיחה: ”מה בקשתך, עד חצי המלכות ותעש.”
—————————
לקחת הביתה:
משחק מצחיק ומגלגל שאפשר לבצע רק באדר.
אם אתם משפחה עליזה במיוחד תוכלו לנסות גם בסיון, בלי אחריות.
כל הילדים או התלמידות, עומדים במעגל.
מכסים את השיניים עם השפתיים, ומנסים לנהל שיחה בלי לחשוף את השיניים.
מי שרואים את שיניו יוצא מהמשחק.
אחרי שתי דקות תגלו שזו לא רק תחפושת של קשיש,
זה גם כמו תפילה שנראית קצת עקומה, אבל עדיין מגיעה ליעד.
—————————————
משפט פלייבקיסטי
תשתמשי בליצן הפנימי שלך
התחברת? צחקת? רוצה לראות את זה קורה בלייב?
אם את רכזת תרבות – את מוזמנת לדבר איתי.
ואם את לא – פשוט תשלחי את הפוסט הזו לרכזת בקהילה שלך ותבואי למסור ד”ש במופע
רכזת יקרה,
אם התחברת לסיפורים,
ורצית שגם הקהל שלך יפגוש אותם –
יש לי סיפור טוב לספר לך.
מעכשיו ועד פורים, בסגירת מופע, את מקבלת אוטומטית מתנה מפנקת לבחירה!
ספרי לי מה יותר מפנק אותך, מכשיר נינג׳ה, מיני קיטשן או שובר במגנוליה ע”ס 200 ש”ח.
גם לך מגיע סיפורים טובים!
תודה על זה!
תזכורת ממש במקום
וואי, מהממת! תזכורת מעולה לדברים החשובים באמת!!🎭
אשתדל ליישם…☺️🙏🤲