עשיית רצון הבעל במצבים מורכבים

בפרק הקודם ביארנו את היסוד של "אשה כשרה עושה רצון בעלה". בפרק זה נדון מה יש לעשות כאשר הבעל מצוה לעשות דבר שנראה לא נכון.

כאשר יש ויכוח עקרוני בין בעל לאשה על פעולה מסוימת, מצד אחד עומד הערך של "אשה כשרה עושה רצון בעלה", אך מצד שני עומד הצורך ללכת בדרך הישרה. מה צריך לעשות?

לפני שנאמר מה נכון לעשות, נבדוק מה האפשרויות המעשיות.

אם ננתח את המציאות נמצא שקיימות שלש אפשרויות: אפשרות אחת – לעשות מה שהבעל אומר, יהיה מה שיהיה; אפשרות שניה – לזרום איתו בראש שלו, אך להשתדל להראות לו שלפי קו החשיבה שלו יכולה להיות בעיה מסוימת; ואפשרות שלישית, קיצונית – לפעול מאחורי גבו בניגוד לדעתו.

שלש האפשרויות מופיעות במקורות, כפי שנראה מיד:

גישה ראשונה – ציות מוחלט ללא עוררין

המקור הראשון הוא סיפור ידוע למדי שמופיע בגמרא (נדרים סו:). נביא אותו בלשונה:

ההוא בר בבל דסליק לארעא דישראל, נסיב איתתא היה בבלי שעלה לארץ ישראל, והתחתן עם אשה מקומית. שניהם דיברו ארמית, אבל בניב שונה, שגרם לחוסר הבנה ביניהם.

אמר לה: בשילי לי תרי טלפי, הוא ביקש ממנה: "בשלי לי בבקשה שני עדשים". בלשונו "שני" היה ביטוי למעט, אבל בניב הישראלי לא היה מוכר הביטוי הזה, והמילה "שני" התפרשה כפשוטה. בשילה ליה תרי טלפי, רתח עלה. היא בישלה לו שני עדשים בדיוק, והוא כעס עליה על הארוחה הדלה.

למחר אמר לה: בשילי לי גריוא, בשילה ליה גריוא למחרת הוא ביקש, כלמוד נסיון מאתמול: "בשלי לי גריוי". אלא ששוב היה חוסר הבנה: בשפה שלו "גריוי" הכוונה לכמות גדולה, בשפע, אבל לפי השפה שלה המושג "גריוי" התפרש ככמות ענק, שמתאימה לאירועים. היא הכינה לו לתדהמתו סיר ענק.

אמר לה: זילי אייתי לי תרי בוציני, אזלת ואייתי ליה תרי שרגי הוא ביקש ממנה: "הביאי לי שני בוציני". בשפתו הכוונה היתה לאבטיחים, אבל בשפתה הכוונה היתה לנרות, וזה מה שהיא הביאה לו לארוחת צהרים: שני נרות למנה עיקרית.

אמר לה: זילי תברי יתהון על רישא דבבא. הוא התפרץ בזעם, כנראה על הסכלות, ואמר לה: "לכי שברי את הנרות על ראש הבבא". בשפתו "בבא" התפרש כשער, וכוונתו היתה שתשבור את הנרות בפתח הבית, אבל בשפתה המילה "בבא" לא היתה מוכרת, והיא הבינה שכוונתו לשבור את הנרות על הרב שנקרא בשם "בבא בן בוטא".

הוה יתיב בבא בן בוטא אבבא וקא דאין דינא, אזלת ותברת יתהון על רישיה. בבא בן בוטא ישב ודן דין, ולפתע היא הופיעה ובידה שני הנרות, ושברה אותם על ראשו. אמר לה: מה הדין דעבדת? אמרה ליה: כך ציוני בעלי. שאל אותה בבא בן בוטא: "מה עשית?" והיא השיבה: "כך אמר לי בעלי".

אמר: את עשית רצון בעליך – המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא!

הבעל בסיפור העסיסי הנ"ל, שחז"ל טרחו לספר לנו בפרטי פרטים, לא עושה רושם של דמות רוחנית מעוררת הערצה. גם ההוראה שלו (לפי הבנתה המוטעית של האשה) ללכת לשבור את הנרות על ראשו של בבא בן בוטא, מנוגדת לגמרי לתורה ואסורה לחלוטין. האם ניתן ללמוד מכך שיש לשמוע בקול הבעל בעל עת ובכל מצב, אפילו כאשר הוא אדם גס ואפילו כאשר הוא מורה לעשות פעולות אסורות?

גישה שניה – אשת און בן פלת

טרם נסיק מסקנות, נלמד את סיפורה הידוע של אשת און בן פלת, האשה שחז"ל (סנהדרין קט:) קוראים עליה את הפסוק "חכמות נשים בנתה ביתה", ונראה שיש גישה שונה:

און בן פלת חזר הביתה נלהב כולו: משה רבינו ממציא דברים מדעתו, הוא לא מעביר את דבר השם אלינו בצורתו הנכונה, יש לו אינטרסים, הוא רוצה לשלוט. און בן פלת מספר לאשתו שהוא רוצה להצטרף למאבק שקורח מוביל נגד משה רבינו.

"אמרה ליה: מאי נפקא לך מינה? אי מר רבה אנת תלמידא, ואי מר רבה אנת תלמידא!" (אשתו מגיבה: "מה האינטרס שלך בסיפור? אתה בכל מקרה לא תרויח. או שמשה רבינו ימשיך להוביל, או שקורח יקח את המושכות").

משפט קצר, אך מכונן, מאיר כברק. המשפט הזה הפך לאון בן פלת לגמרי את הראש, והוא פרש מהמאבק וניצל ברגע האחרון.

אותה אשה שנקבע עליה לדורות הביטוי "חכמות נשים בנתה ביתה" – היא בעצם לא עושה רצון בעלה, היא מתווכחת איתו!

האם אותה אשה מהסיפור של בבא בן בוטא, האשה שעשתה רצון בעלה ושברה את הנרות על ראש התנא – היתה מגיבה גם כן כמו אשתו של און בן פלת באותה סיטואציה? מסתבר שלא. מסתבר שאותה אשה היתה אומרת: "אם אתה אומר שצריך להילחם מול משה רבינו – אני לצידך, מה שתגיד", ואז הסוף של שניהם היה עצוב. עד היום היא ובעלה היו במעמקי האדמה, צועקים "משה אמת".

אם כן מה צריכה להיות דרך ההנהגה? כאשתו של און בן פלת או כאותה אשה שוברת הנרות?

העצמה, לא מחיקה

את אשתו של און בן פלת חז"ל הביאו כדוגמה לחיקוי וללמידה, ולעומת זאת על אותה אשה שביזתה את התנא לא נאמרה בגמרא שום מילת הערכה. אמנם בבא בן בוטא בירך אותה, אך הדבר נבע מענוותנותו הרבה, ויתכן גם שהברכה הגיעה לה כי בסופו של דבר היא פעלה בתום לב, מחוסר הבנה. איך שיהיה, מהתייחסותם המעריכה של חז"ל לאשתו של און פלת, ניתן בוודאי ללמוד שאין להשליך את השכל מול עמדה של הבעל כאשר נראה שזו עמדה מוטעית. 

אבל יחד עם זאת, נשים לב לצורת התגובה של אשת און בן פלת: היא לא נלחמה בבעלה, לא אמרה לו "סליחה, אתה לא צודק בכל הגישה שלך, אבא שלי אמר שמשה רבינו הוא גדול הדור". מצד שני – היא גם לא הסכימה איתו. היא לא קיבלה את דבריו ללא עוררין. מה היא כן עשתה? היא כביכול "זרמה" איתו בראש שלו, אבל המשיכה את הקו שלו עוד קצת ופתחה לו את העינים: "אתה אומר שאתה לא רוצה להמשיך עם משה רבינו? הבנתי אותך, אבל למה עם קורח אתה כן רוצה ללכת? אני רוצה שיהיה לך טוב. אתה שם לב שככה גם כן לא יהיה לך טוב?"

היא מגיעה ממקום מבין, איכפתי. מקום שמקבל את הרצון של בעלה בהבנה. היא לא מתנגדת לו, אלא רק עוזרת לו לסדר לו את הראש, שישים לב לדברים שהוא לא רואה.

זה המקום של אשה לצד בעלה: העצמה. העצמה אינה מחייבת שתיקה, ובוודאי שאינה מחייבת מחיקה עצמית. העצמה היא הארה של הדברים ממקום אחר, ממקום תומך וביתי, נאמן.

דוגמה למקרה קצה

לאחר שהגענו למסקנה זו, נביא התייחסות נוספת בתורה על שאלה מורכבת זו, שהיא בעצם ממחישה את האפשרות השלישית שהצגנו בתחילת הדברים.

לפני כן נדגיש שתי נקודות: א. נדרשת זהירות יתירה בהיקש ממעשי התורה על חיינו אנו, וכשיש שאלה קשה יש צורך לגשת להתייעצות פרטנית. ב. ספציפית, ההוראה שניתן ללמוד מהמעשה שנביא – שמורה אך ורק למקרי קצה קשים. אף על פי כן, הדוגמה מובאת כאן כדי להבין את המחשבה הרבה שצריכה להיות בנושא זה.

התורה מספרת על אבותינו הקדושים, יצחק ורבקה (מדובר על אבותינו שאין לנו מושגים בדרגתם, אף על פי כן התורה נכתבה כדי שנשאב משם הדרכות לחיינו). הם מולידים שני ילדים, יעקב ועשיו.

מתחילת הדרך הם חלוקים בדעותיהם בגישה אליהם: "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב". כמובן שהנושא כאן הוא לא רגשות אהבה ספונטניים, אלא הבדלי גישה עמוקים כיצד יש להתייחס אל הילדים. יצחק מזהה בעשיו נקודה של שלמות (אולי הנקודה של כיבוד הורים שעשו הגיע בה לשלמות גבוהה מאוד כמבואר במדרש), ואילו רבקה רואה שיעקב הוא הבן השלם והצדיק. זה ויכוח רוחני עם השלכות מעשיות כבירות.

עוברות השנים, והדברים מגיעים לנקודת הכרעה: יצחק רוצה לתת את הברכות לעשיו, ורבקה רואה שהדבר עלול להחריב את כל העתיד של עם ישראל. היא שולחת את יעקב לקחת את הברכות במרמה. היא לא פונה אל יצחק בעצמו לשכנע אותו לסגת מהחלטתו. מדוע? לא מבואר במפרשים, אבל לכאורה הסיבה פשוטה: אין כאן במה לשכנע. יצחק סבור אחרת ממנה לפי נקודת מבטו, והוא אדם מורם מעם, ענק שבענקים, נביא ה'. השכנועים לא יועילו. מה רבקה עושה? עוקפת את בעלה, מלבישה את יעקב בתחפושת של עשיו, ושולחת אותו לרמות את יצחק ולקחת את הברכות לעצמו.

נשאלת השאלה – הרי אשה כשרה עושה רצון בעלה! מדוע רבקה יוצאת למהלך מורכב שבעצם כותרתו היא: לרמות את בעלה?

כי היא יודעת שאין ברירה. היא קיבלה בנבואה לפני שישים שנה שיעקב הוא הצדיק, והיא מבינה שאין ליעקב שום תקוה לשרוד אם עשו יקח את הברכות. וכשאין ברירה – מותר ללכת נגד רצון הבעל, אפילו כאשר הבעל הוא קדוש עליון, אבינו יצחק.

אבל כיצד היא עושה זאת? בעדינות ובכבוד רב, מבלי לצאת לויכוח חזיתי אפילו פעם אחת!

לאחר מעשה – יצחק נוכח לראות שהשכינה נמצאת עם יעקב, ורבקה היא זו שצדקה. בגדלותו העצומה הוא מכיר בטעות ומוכן להודות בכך, ורגע לאחר גילוי הרמאות הוא מגיב "גם ברוך יהיה". אין דבר יותר קשה מלהכיר בטעות בת כל כך הרבה שנים. ויצחק אבינו עושה זאת באבחה חדה, בשבריר של רגע. ועדיין, רבקה לא אומרת לו בשום שלב "אתה רואה שאני צדקתי כל השנים". היא עשתה את שלה כדי להוביל את המהלכים בצורה הנכונה, וכשהשיגה את מטרתה – היא שותקת.

לאחר הברכות, כאשר עשיו רוצה להרוג את יעקב ונוצר צורך לשלוח את יעקב הרחק מהבית, והדבר אמור לקבל את אישורו של יצחק – היא שוב פועלת מאחורי הקלעים. היא לא באה ליצחק ואומרת לו: "בנך עשיו רוצה להרוג את אחיו". היא מוצאת מוצא אחר, כדי לא להגיד בצורה ישירה את האמת הכואבת.

היא אומרת ליצחק: "קצתי בחיי מפני בנות חת, אם לוקח יעקב אשה מבנות חת – למה לי חיים" (בראשית כז מו). היא מבקשת מיצחק שישלח את יעקב הרחק מכאן כדי לקחת לו אשה, כי לה אישית קשה לראות את המצב שהתפתח בבית.

שום מילה על הסיפור הכאוב של עשיו, שום צליל של "אמרתי לך".

כך כותב שם הרש"ר הירש:

אילו היתה רבקה אשה ככל הנשים – ברצון היתה מנצלת את ההזדמנות, לגלות ליצחק את מזימותיו של עשו, להוכיח לו שהדין היה עמה, שעתיד עשו להיות קין שני וכו'. אך אין היא עושה כן, אלא מנמקת את נסיעתו של יעקב במניעים טבעיים ומוצדקים בעצמם.

הויכוח בין יצחק לרבקה היה ויכוח רוחני עמוק מאוד, והמפרשים כבר האריכו בו (יעוין ב"העמק דבר" במקום). זה לא היה ויכוח שאפשר לוותר בו, כמו ויכוחים רגילים בין בני זוג. ואף על פי כן, רבקה אינה נכנסת לויכוח חזיתי מול בעלה הקדוש. היא מכבדת את החלטתו, ובד בבד דואגת שבפועל הדברים יתנהלו כפי שהיא רואה את הטוב האמיתי.

ושוב, חשוב מאוד להדגיש: עקיפה של הבעל וגניבת דעתו – שמורה אך ורק למקרי קצה.

התורה מדברת כאן על מקרה שבו רבקה רואה שכל עתיד בנה וכל עתיד העולם נמצא בסכנה, כי אם עשיו יתברך – לא תישאר ליעקב אפשרות להתקיים בעולם. כמובן שאי אפשר להקיש מכך על ויכוחים רגילים שבין איש לאשתו.

מה שניתן ללמוד מהפסוקים הוא, שגם במקרים קשים, שבהם אין ברירה ויש צורך לעמוד על הדעה – עדיין יש דרך איך לעשות זאת.

המסקנה הנלמדת מן הדברים, שהאמירה "עושה רצון בעלה" אינה כה פשטנית. מה בפועל יש לעשות במקרים מורכבים, כאשר הויכוח הוא עקרוני? כמובן אי אפשר לתת בזה הכרעה ברורה כוללנית, יש להתייעץ בכל מקרה לגופו.

אך בכל מקרה, הכיוון הוא תמיד מאוד ברור – לשמור על כבודו של הבעל ועל מעמדו בבית כמוביל ומוערך.

סיכום:

במצבים מורכבים, יש לשקול בצורה מאוזנת את הערך של שמיעה בקול הבעל. אין ללכת אחרי הבעל כסומא בארובה ולעשות דבר שאסור לעשות או שהוא מזיק. אשתו של און בן פלת משמשת דוגמה כיצד ניתן להשפיע בצורה נכונה, ללא מאבק וללא הליכה נגד, אלא מתוך הבנה והעצמה ממקום אכפתי ונאמן.

יש גם מקרי קצה שבהם צריך הדרכה מדויקת איך להתנהל, אך בכל מקרה חשוב לשמור על הכבוד של הבעל ועל השלום.

המאמר נכתב על ידי הרה"ג ר' יעקב בוצ'קובסקי שליט"א, ראש כולל "דורשי ציון" ור"מ ישיבת "תורת רפאל", מחבר הסדרה הנודעת "בעצתך תנחני".

הסדרה לקוחה מתוך ספריו של המחבר, בהסכמתם הנלהבת של גדולי ישראל זצ"ל ויבלחט"א, ובראשם מרן הגרי"ג אדלשטיין זצוק"ל.

להצטרפות לקבלת מאמר שבועי על הפרשה ואקטואליה, ולקבלת החוברת "דרכי ישרים" העוסקת באתגרי התקופה, לחצי כאן >>>

לשמיעת הרצאות לנשים מהרב שליט"א בקול הלשון, לחצי כאן >>>