פרק 91: לשמור את התמונות

הקנבסים המצוירים היו הדבר הראשון שכמו זינק מול עיניו של יחיאל. קנבסים גדולים וקטנים, מרובעים ומלבניים, מכוסים בציורים צבעוניים שילדותיות ובגרות התערבבו בהם. הציורים כיסו את קירות הסלון, מחכים באלם מיום הלוויה.

"הנה הגענו." אמר חזקי.

שיר פסעה קדימה בפסיעות קטנות כשהיא מחזיקה את בובת הבד עם שערות הצמר הצהובות.

"הגענו לבית." חזקי המתין בזמן ששיר הסתכלה סביב סביב, מצמידה את הבובה אליה.

"את התמונות אנחנו כמובן נארוז, את כל התמונות." חזקי העמיד ליד הקיר שתי מזוודות ריקות שהוא הביא מהבית. "לא נשאיר פה אפילו תמונה אחת, שיר. נשמור את כולן. חלק בטח יהיה אפשר לתלות בבית שאת גרה בו ואת כל השאר נשמור. כשתהיי גדולה ותתחתני בעזרת השם ויהיה לך בית שלך, אולי תרצי לתלות את התמונות בסלון, כמו שכאן."

עיניה של שירה היו תלויות בתמונות.

חזקי הצביע על ציור גדול של פרפר. "זו התמונה שציירת עם אמא ביום הולדת של גיל חמש. נכון?"

היא הנהנה.

יחיאל נכנס אחרי שניהם לחדר המגורים, בתחושה שהוא פולש למקום לא לו. ואז שב וסגר את דלת הכניסה.

"תשאיר קצת פתוח." אמר חזקי.

"אנחנו שניים, זה לא ייחוד."

"לפי חלק מהפוסקים עדיף שכן יהיה פתוח." חזקי פנה לשיר. "התמונות יזכירו לך תמיד איך אמא שלך אהבה אותך כל כך וציירה איתך תמונות. גם עכשיו היא אוהבת אותך. היא מסתכלת עלינו עכשיו מהשמים, והיא שמחה שאנחנו פה, ושבאנו לקחת את כל הדברים, ושנשמור את התמונות."

סנטרה של שיר רטט.

"בואי נקח לשתות, במטבח." אמר חזקי. "ונסתכל גם בארונות. נראה לי שיש חבילה של עוגיות עם מילוי שאת אוהבת, ואולי נשארו עוד דברים טעימים של אמא ושלך כשכדאי לך לקחת. חלק נביא עכשיו לגן, בתוך התיק, ואת השאר נשים בשקית גדולה, ותשמרי לך לבית של יחיאל ודיני."

שיר הלכה אחריו למטבח.

יחיאל נשאר בסלון. ספת הבד הישנה דממה ליד הקיר, ושלושה כסאות חיכו במסודר ליד השולחן העגול, המשופשף. מעט אבק הצטבר על החלון הנקי.

מחריד לחשוב שאחות אשתו גרה פה עד לפני פחות שבועיים, נגישה במרחק נסיעה של שעתיים ורבע.

רחשים עלו מהמטבח. שיר לוחשת שם לחזקי?

או שאולי חזקי הוא הלוחש לה, כדי לגרום לה להרגיש שיחיאל לא שומע, ושהיא יכולה לדבר.

מסכנה, כל הדרך שתקה, בוודאי בגלל נוכחותו.

הוא בעצם מפריע לה כאן. חזקי כנראה לא חש בנוח לבקש ממנו לצאת, אחרי שהסיע אותם כל הדרך עד לכאן, אבל ברור שבשביל שיר טוב יותר יהיה אם הוא ילך.

"נסתכל על כל הדברים בבית, ואחר כך אקח אותך לגן." קולו של חזקי נשמע מהמטבח. אולי אכן שיר הייתה זו שלחשה שם לפני כן. "ענבל מחכה לך, ובטוח גם שכל הילדים מתגעגעים אליך."

איך חזקי מוצא את המילים?… נראה כאילו הוא מקבל הדרכה ממישהו מקצועי.

אולי הוא אכן מתייעץ בשביל שיר.

יחיאל הקשיב בשקט. שום תגובה לא נשמעה.

"חזקי, אני הולך עכשיו." יחיאל ניגש למטבח. אחייניתו בת השש הביטה בו, והוא קלט שמתבקש שידבר גם אליה. "שיר, אני יוצא. מאוחר יותר אחזור וגם אסיע אתכם בחזרה הביתה עם כל הדברים."

"תודה." אמר חזקי, קולט לבטח את כוונתו.

יחיאל ירד במהירות בגרם המדרגות. כמה זמן ייקח עד שחזקי ירצה שיחזור? – חזקי תכנן להיות עם שיר בבית, להראות לה את כל הדברים, לתת לה לארוז כמה מהחפצים לעצמה, אם תרצה. אחר כך לקחת אותה לגן, ואז לחזור ולארגן את הדירה.

'יכול להיות טוב בשבילה להיות בגן, גם בשביל הדיבור.' הוא אמר בערב האתמול ליחיאל. 'אני מקווה ששם היא כן תדבר, כמו שתמיד דיברה, ואולי זה יעזור לה להתחיל לדבר גם אצלכם, ועם אנשים שהיא לא הכירה קודם.'

אולי זה אכן יעזור, וגם אם לא, ברור שחשוב לרכך בשביל שיר את המעבר הפתאומי, ולא להשאיר אותה ב'בום' כל כך נורא וחותך.

הלב יוצא אליה. טוב שהחליט להסכים להשאיר את שיר אצלם לשבוע נוסף, כלומר, כנראה שזה טוב. דיני צודקת שקריטי למנוע ממנה טלטלות נוספות, ואם מוטי ויעל אכן יחליטו לגדל אותה, אז הם עצמם לא יצטרכו להחזיק אותה אצלם יותר מאשר לכמה ימים נוספים.

השאלה מה יקרה אם לא. מה אם מוטי ויעל ישנו את דעתם, ואם אף אחד מהאחים לא יסכים לקחת את שיר לאומנה. דיני אומרת שהיא לא תלחץ עליו, אבל עצם הידיעה שכל כך חשוב לה ששיר לא תתגלגל מחוץ למשפחה, כבר מהווה גורם לחץ.

וזה עוד בלי לדבר על שיר עצמה.

חום כבד היכה בחוץ. יחיאל יצא מהבנין, תוהה מה יעשה עכשיו. הדבר האחרון שיש לו חשק לעשות, הוא להיכנס שוב לרכב. הגב עוד כואב לו מהישיבה הממושכת על הכסא.

הוא הצל על עיניו מהשמש וקלט שהוא צמא. לפני כן, כשנהג, לא היה לו חשק לעצור כדי לקנות מים. וכשהיה בדירה שכח לשתות.

הוא יעלה עכשיו לרגע, רק כדי לקחת כוס מים, אחר כך יצא ויחפש בית כנסת בסביבה.

יחיאל חזר לבנין, ודילג את המדרגות אל קומה הראשונה. לפני הדלת הפתוחה נעצרה. אם שיר מדברת, בדיוק עכשיו, הוא לא רוצה להבהיל אותה ולגרום לה להפסיק.

"מה את רוצה להגיד לו?" קולו של חזקי נשמע מתוך הדירה.

היה רגע של שקט.

"לא. אני באמת חושב שלא כדאי. האמת שאני בטוח שלא כדאי." הוא אמר.

שוב הייתה הפסקה קצרה.

"לא בטוח שטוב שהוא ילך לישיבה מתוך מצוקה של שעמום. ציפי, האמת שאני חושב שצריך בדיוק הפוך. צריך לאפשר לו להיות על המחשב כמה שהוא רוצה ולהוריד לו את נקיפות המצפון, לנסות לנטרל לו אותן. בסופו של דבר רגשי האשמה הכי מזיקים. הכי טוב שתגידי לו במפורש שזה בסדר, שגם בחורים טובים נשארים לפעמים בבית בלי סיבה, יש תקופות כאלה. זה באמת קורה גם לבחורים טובים מישיבות טובות."

דממה קצרה.

"לדעתי זה לא מוגזם. אבל, ציפי, אם את חושבת ככה, אז פשוט אל תגידי לו כלום. בסדר? אני ממש מבקש ממך. פשוט תשאירי את זה ככה. יום אחד נוסף כזה בכל מקרה לא יגרום לנזק משמעותי."

יחיאל התרחק מהדלת.

"אז תגידי לו שאת צריכה את השקט שלך עם התינוקות בסלון, ותבקשי ממנו לשבת עם המחשב בחדר אחר. אבל תשתדלי שהוא לא ירגיש שאת כועסת או מודאגת, אם את יכולה."

המילים הלכו ונמוגו כשיחיאל ירד שוב במדרגות.

הוא התניע את הרכב, נסע עד למרכז המסחרי הקרוב, קנה בקבוק מים, והתיישב בפינה מוצלת, דמותו של יהודה היושב בגינה חשוכה בליל שבועות צפה מול עיניו.

בחורים טובים מישיבות טובות נמצאים לפעמים ימים שלמים בבית, זה נכון. אבל בדרך כלל הם לא יושבים לבדם בשום מקום, בחושך, בלילה הכי תוסס בישיבה.

אז חזקי נתון גם בהתמודדות הזו עכשיו, בנוסף להכל.