עשרה בטבת פ"ו

עוד פעם אני צמה. והעם שלי, איתי, רעב.

המחסור עצום. הרעב מעוור את העיניים וסוגר את כלי השכל.

כולם מחזרים על הפתחים למצוא נחמה באין חמה.

קר לנו, ואין מה שיפיג את הצינון הגדול.

ואין מה שיבעיר את האח הצוננת.

את האח שאפילו לא יודע לשאול.

—

ירושלים של זהב, ובליבה חומה.

ירושלים – ליבה של האומה.

העם שלי צמא, שוקק חיים.

העם שלי שבוי עמוק במסתרים.

כמו ירושלים,

מושלמת ועדיין לא שלימה.

עמוסה ברעשים, באנשים, במעשים,

בחיפושים, בחיפושים.

כל כך הרבה איבדנו, אבא.

כל כך הרבה איבדת, אתה.

אין עני אלא בדעת,

והדעת כה הצטמקה לה בגלות הזאת.

שם נמדד מדד העושר, ואנו כה דלים.

היכן הזהב שעיטר את ירושלים, אבא.

היכן הבהירות לזקק מה שנכון ומה שצריך ולא רק מה שמותר.

היכן האח שתזקק את הזהב שנפגם בסערות הימים.

אנחנו מחפשים נחמה במצור הזה.

מחפשים אוכל להחיות נפש.

אוכלים מכל הבא ליד

ומה שבא ליד – לא מרווה, לא מספיק שווה

כל עוד אין לנו נווה.

איבדנו כלי חמדה. איבדנו את עצמינו בבלי דעת.

איבדנו את הדרך להר הבית, למקדש.

ירושלים שלנו הלא שלימה

קרועה, מצולקת, ובליבה – חומה.

השב אותנו אבא, אל הבית והשער והקודש פנימה,

תן לנו לגעת במי דעת ולדעת

את החום ואת האש ואת הלהט שהתייבש.

למד אותנו לא לחזר על הפתחים,

ולתת מים להולכים.

ספר לנו שעוד מעט, פחות לאט

יבנה מקדש.

ושם – נבוא כולנו מכל הזרמים, הימים, שבילי האגמים

למלא אסמים.

ירושלים תהיה מלאה שירת ליווים, ריח קטורת וזהב.

לא תהיה גלות, וייעלם כל שכאב,

ירושלים שלך, אבא, שוב כבר לא תרעב.