אמא, האם גם את מפטפטת עצמך לדעת?

אחת משאלות החקר העצמי הכי מסקרנות היא: למה אמרתי את זה? המודעות למניע או למטרת האמירה משמעותית מאוד עבורנו. אם אני מבינה למה אמרתי, אני מבינה מה אני רוצה או צריכה, וכך אני יכולה בקלות לומר את הדברים באופן אחר, אפקטיבי יותר ותועלתי.

מה שצריך זה לעצור שניה ולחשוב, למה אמרתי: "אוף איזה בלגן, כל הבית מסלול מכשולים" האם רציתי סתם אוזן קשבת ושיתוף? אולי התכוונתי לרמוז למישהו שיעשה עם זה משהו? אולי אני מתנצלת לפני הנוכחים ומתמודדת עם אשמה פנימית? אולי אני מאשימה אחרים, נוח לי שירגישו לא בנוח, כך נראה לי שייקחו אחריות? ודאי יש עוד אופציות שלא חשבתי עליהן, אבל נניח שאחת מאלה שציינתי אכן נכונה עבורך, עכשיו צריך לבחון האם היא אכן משיגה את המטרה? האם אכן הסביבה, כלומר המאזינים, קלטו את כוונתך? האם הם מגיבים לה כמו שאת ציפית?

תארי לך שהילדים שלך יחשבו לתומם שרצית לשתף אותם, ויענו לך כמו חברה, שחושבת שאת מתנצלת ויגידו: "אמא, תרגישי בנוח, יש הרבה בתים כאלה, כולנו עסוקים מאוד…." או שבעלך לא יבין את הרמז שלך שהתכוונת לשדר, כלומר: "אנא, הרם חפצים מהרצפה ושים במקום" ויענה לך כאילו בקשת לשתף אותו, "נכון, באמת לא קל לתפקד ככה בבית…?!"

תכל'ס, לא תקבלי את מה שציפית לו, ותצאי מתוסכלת, והגרוע מכל הוא שיש לכך השלכות, כשאמא מתוסכלת ועצבנית, האנרגיה הזו מדבקת, האווירה נעכרת בקלות, ואם תעמדי רגע מן הצד, תתבונני  בעצמך, ותשאלי את עצמך האם לאמא הזו התפללתי? כזו נרגנת ומקטרת לכל עבר? תגלי שאת לא אוהבת את התמונה הזו בכלל, ושזה הזמן לערוך בה שינויים.

אז ככה זה מתחיל, ברפלקציה שלך, בחשיבה ובחקר כנה, על ההערות, התלונות והמלל שמטרתם אינם ברורים כל צורכם לך ולסביבה שלך, הם אלה שהורסים לך את תמונת האם האידיאלית שלך, ומלכלכים אותה בצבעים עכורים של רוגז וטינה. כדי לשמור על ניקיון וצלילות של תמונת האמא החלומית שדמיינת לך, את צריכה לדאוג שהמלל העכור יצטמצם למינימום, יהיה מדויק, תועלתי וממוקד, ולא יתפשט לכל הסביבה, שלא יתערבב עם כל מיני דברים שאינם קשורים ישתלט על כל החן, ויסתיר את האמא המתוקה והאוהבת שיש שם באמת. האמא הזו האמיתית, צריכה תמיד לבלוט יותר להישאר בזיכרון ובנוכחות. כל השאר? כתמים קלים שניתנים להברשה ולניקוי. הם אלה שיהיו מטושטשים ולא חלילה האמא האוהבת המעריכה המעצימה, זו שמשרה את השמחה ואת האוירה הנעימה והכיפית בבית.

ככלל, בבית עדיף להיות יותר ברורים, "בבקשה, תעזור לי לסדר את הבית, קשה לי לתפקד במהומה הזו",  זה חוסך הרבה אי הבנות, או אכזבות מכוונות שלא מומשו, במקום לשאול "למה אתן יושבות בתוך המהומה?" כשאינך מתכוונת לשמוע הסבר מלומד כתשובה ל"למה" אמרי: "נא לעצור את כל העיסוקים לכמה דקות ולהחזיר את כל החפצים המיותרים למקום". 

זוהי מיומנות נרכשת, ונכון, לשנות הרגלים, זה עסק לא פשוט אבל אפשרי, התרגלי לחשוב כשאת מדברת, ותוך כדי שאת מסבירה בזעף למה את אינך מרשה כעת לצבוע בפנדה, חשבי האם נדרש כעת נאום שלם על אחריות לניקיון ועל עמידה בהבטחות או שמשפט אחד שקט ועוצמתי עושה את העבודה ביעילות רבה יותר? "בפעם שעברה, אני ניקיתי כאן אחריכם" וזהו.

לפעמים אני חושבת שלו הייתי ילדה הייתי נעלבת מאוד מהיחס לרמת האינטליגנציה שלי, את באמת חושבת שהיא לא הבינה בפעם הראשונה? לא, היא הבינה, אולי את חוששת שלא תבצע? נו, ואם תחזרי על זה שוב ושוב, תהיי בטוחה יותר? אנחנו רגילים לשמוע הורים חוזרים על אותם מסרים בווריאציות שונות ומגוונות, ושוב מסבירים ומדקלמים ונואמים … כאשר מבלי משים הם מרגילים את הילד למלל רב וחזרות, ובעקבות כך הוא בעצם מבין שזה בסדר לא להבין בפעם הראשונה.

שימו לב לשאלה הבאה: לאיזה אמא יש יותר משמעת? לזו שאומרת פעם אחת כל דבר והילדים מיד מקשיבים? או לזו שכל דבר היא צריכה לחזור עליו 4 פעמים ואז נעשה? מקווה שלא נפלתם בפח והבנתם שלשתי האימהות יש רמת משמעת זהה. מה שהיא עושה בפעם הראשונה ההיא עושה בפעם הרביעית, רק הדפוס והסגנון שלהן שונה. להן נשאר להיות מודעות אליו ולבחור בו מחדש ולא מתוך אוטומט.

אם את מזהה שהסגנון שלך הוא רב מלל וסבלנות ושאת פעמים רבות מרגישה בנוח עם המשמעת המתמשכת הזו, יש לך שתי אופציות: האחת היא פשוט לקבל את עצמך באהבה ולא להתרגז מהפער הזה שיצרת במו ידייך ופיך, אל תעשי השוואות עם השכנה, אל תרגישי מתוסכלת מכך שאת נאלצת לחזור לבקש ולהסביר, זה מבלבל את הילדים שפעם זה בסדר להתעכב ופעם זה אסון. אל תתרגזי לפתע על המציאות הזו, התרגלי אליה וחיי עימה בשלום. האפשרות השנייה היא באופן לא פשוט בכלל: לעבוד על הדפוס הזה. לשנות את הסגנון, לסנן דיבורים מיותרים, לתת עוצמה ומשמעות למשפט אחד ברור. מומלץ לחשוב מהי מטרת הפטפטת? ולבחון האם אכן המטרה מושגת בדרך שבה בחרתי?

ואפשר גם לשלב את שתיהן, כלומר, להיות מודעת לדפוס שלך, זה מרגיע אמוציות מיותרות ומרמור, ועם זאת לעבוד במקביל על הפחתת מלל, זה נותן כבוד ונוכחות למלל המצומצם שנאמר.

להארות, הערות ושאלות –

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.

יעל סלע – [email protected]