ההתחלה שלי ב'שבי רגע' כחלק מצוות הכותבות היתה אמורה וגם התחילה מיד לאחר שמחת תורה לפני שנתיים. כן, את הקטע הראשון, החגיגי, שכתבתי לכבוד ההתחלה החדשה גנזתי מידית. אחרי שמחת תורה דאז – הוא לא התאים לשום דבר. הוא היה מנותק ונראה שכתבה אותו מישהי אחרת שחיה במדינה רחוקה והחיים שלה שגרתיים למדי ונטולי דרמות ורכבות הרים. אני אפילו לא זוכרת מה היה כתוב שם, מחקתי אותו ברגע של כאב בלתי נסבל, כשהבנתי איזה פער יש בין החיים שהיו לנו קודם שמחת תורה של שנת תשפ"ד, לבין החיים שיהיו לנו אחריו. פער כואב ובלתי נתפס, ענק במהותו ובגודלו, בסדר גודל שלא ידענו ולא הכרנו עד אז.
ולא העלינו בדעתנו שחתימת הסיום שלו תהיה אחרי שנתיים ובחתימת ידו של טראמפ – השליח שנבחר על ידי בורא עולם – שבכלל לא היה בתפקיד נשיאותי באותם ימים, וזה אחרי שהעולם, כמו שהכרנו אותו, בוודאי המזרח התיכון, התהפך אלף פעמים במהלך אותם שנתיים. היו מאות אירועים באותם ימים, וכמעט שאי אפשר למצוא בהם שיא, כי כל רגע נשבר שיא אחר, צבאי או רגשי. אסד, זוכרים אותו? לא האירוע הכי גדול, אבל הוא היה כמעט הכי יציב באזור, אנחנו עם ומול משפחת אסד עשרות שנים, והנה הוא משוטט לו במוסקבה תחת עינו הפקוחה של פוטין, ואויבו המר יושב על כיסא מלכותו ומתקבל בכבוד אצל אותו פוטין, שעד לפני כחצי שנה בכלל חיפש איך להסיר את ראשו מעליו. והנה סוריה כבר לא מאיימת עלינו כמעט… וזו רק נקודה הכי קטנה בתוך המארג הענק שנרקם בשנתיים האחרונות. חיזבאללה ואירן והחות'ים ו… שכל אחד מהם קיבל את המכות שלו וחמאס ועזה ההרוסה. וכל אלו שחרשו עלינו רעה ועכשיו שייכים להיסטוריה. ועוד ועוד ועוד.
זה לא שאנחנו מאושרים. זו היתה התקופה הקשה ביותר מאז השואה והיא עדיין קשה. לא סיימנו אותה. למרות שהחטופים החיים חזרו, יש עדיין חללים בעזה, וגם מי שחזר יזדקק לזמן החלמה ארוך, הם והמשפחות שלהם צריכים אויר שינשמו בעת ההסתגלות הארוכה לחיים נורמליים, אחרי ששנתיים הן היו מגויסות לתפילה, לתקווה, לדמעות, לעשייה ולמה לא, ועכשיו יצטרכו לשקם את הריסות השנתיים האחרונות. ומעל הכל יש את מאות ההרוגים מקרב חיילינו הקדושים, ואלפי הפצועים ובני משפחותיהם, שלעולם השגרה שלהם לא תהיה מה שהייתה. אנשים שהכאבים שלהם נוצרו בעת שבאו להגן על עם ישראל.
אנחנו עם כאוב. יש לנו הרבה על מה לכאוב ולהתאבל, אבל יש לנו המון על מה להודות.
חווינו בשנתיים הללו ניסים בסדרי גודל שלא שיערום אבותינו, ישועות שאפשר היה למשש בידיים. עמדנו תחת מתקפות רצחניות של אלפי קילוגרמים של חומרי נפץ, ואחרי כל אזעקה ונפילות אנשים יצאו לעבודתם ולשגרתם עם כל הפחד והכאב והלחץ. אין ספק שעם ישראל יכול ללמד את העולם פרק בהלכות חוסן.
החטופים החיים חזרו, החיילים יצאו מעזה. אבל אם נדמה למישהו שהאירוע מאחורינו, אז חבל שישגה באשליות. כל עוד ש'בידוע הוא שעשיו שונא ליעקב' אין לנו אלא להודות על כך שאנחנו חיים ולהתפלל על העתיד, בתפילה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן!
הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית
ליצירת קשר: 050-4102007, [email protected]
תודה הניה נהניתי ממש לקרוא אותך!