דקות אחדות אחרי שחזקי ודיני יצאו, צלצל הטלפון של יחיאל. מוטי היה על הקו.
מה עכשיו?
"חזקי דיבר איתי." אמר מוטי, מוטרד.
"רגע." יחיאל הניח את הטלפון כדי לתת לארי המייבב את הבקבוק.
הוא שטף את פניה של אילה, שהתלכלכו מהקטשופ, ושלח את יונתן לעשות את אותו דבר בעצמו. אחר כך חזר לשיחה.
"אתה יכול לדבר עכשיו?" שאל מוטי.
"פחות או יותר."
"ניסיתי לדיני. היא לא עונה."
"היא בדרך להורים עכשיו."
"חזקי עדיין אצלכם?"
"הוא נסע איתה."
"אה." גיסו הופתע. "הם נסעו סתם, או שקרה משהו?"
יחיאל אסף את הצלחות המשומשות מהשולחן, אין בעצם סיבה שהוא לא יספר למוטי מה קרה.
"קרה משהו." הוא גולל מה שארע בעשר דקות האחרונות, מוצף בתחושה שזה לא ממש מציאותי, הכל. איך בבת אחת נפל עליהם ה'בום' הזה.
"מה אתה אומר!" מוטי היה המום. "וואו. וואו. וואו." האנחה שלו עברה דרך הטלפון. "וואו. אז מה בעצם חזקי יגיד להורים?"
"אין לי מושג. דיני נסעה איתו, בשביל לרכך קצת. במה שאפשר."
"ברור."
הוא שתק קצת ואז דיבר שוב. "התקשרתי בשביל לדבר איתך על שיר. חזקי אמר לי שאתם לא רוצים לקבל אותה אליכם."
"נכון." יחיאל נדרך.
"רציתי לשאול אותך על זה."
"אני לא רואה סיבה שדווקא אנחנו נקח אותה."
"כן, לא התכוונתי שדווקא אתם צריכים לגדל אותה. אני פשוט רוצה להבין יותר בקשר אליה. אם יש איזו סיבה ספציפית שמרתיעה אתכם. משהו שאנחנו צריכים לדעת."
"משהו שאתם צריכים לדעת?"
"אנחנו שוקלים אם יכול להיות מעשי בשבילנו לקחת אותה, והאמת שאנחנו עוד המומים מהרעיון, ולא יודעים מאיפה להתחיל לחשוב. יעל שיערה שמתאים שדיני ואתה אולי תסכימו, וחזקי אמר שאתם לא." מוטי נשמע נבוך מעט. "אז אני שואל – – אני מנסה פשוט להבין. בצורה הכי הראשונית. איזו ילדה היא שיר, ומה זה אומר לקחת אותה לאומנה, ומה עם הרווחה בכל הסיפור הזה. כל מה שאתם כבר יודעים. אתם כבר בררתם, והיא גם הייתה אצלכם כמה ימים. אני מתאר לעצמי שיש הרבה דברים שאתה כבר יודע להגיד לי."
הבקבוק נשמט מידיו של ארי. יחיאל הרים אותו, מנסה לסדר את מחשבותיו.
"אני לא חושב שאפשר להגיד שאנחנו מכירים את שיר." הוא ענה בזהירות. "היא הייתה פה בימים טראומתיים, מיד אחרי שאמא שלה נפטרה, ובלי להכיר אותנו כלל."
חלק מהטראומה כנראה הייתה גם ההעלמות של חזקי, הדוד היחיד בחייה של שיר, העוגן המשמעותי היחיד שהיה לה.
יחיאל בלע את רוקו כשהמחשבה הזו צפה בו פתאום. זו לא הייתה אשמתו, ולא הייתה אחריותו, חמיו הוא שהחליט לא לספר על הפטירה, וחזקי הוא שהחליט להסתיר את הקשר במשך כל השנים.
"הגננת שלה אמרה לדיני שהיא ילדה חברותית." הוא סיפר. "פה היא הייתה שקטה. לא דיברה, ונצמדה כל הזמן לדיני. אין לי עוד הרבה מה לומר בקשר אליה."
"אז זה לא שיש משהו בה שגורם לכם לא לרצות."
"לא. לא. בכלל לא." איך מוטי הגיע לרעיון הזה? "זה פשוט הקושי הכללי, של לקחת ילדה לאומנה. הייתה לנו תקופה קשה אחרי הלידה של ארי. הוא צרח המון, ממש עד הזמן האחרון. לדיני היה קשה איתו מאד. חוץ מזה, בדיוק עכשיו יש לה עבודה חדשה."
"הו, לא ידעתי!"
"עוד לא ממש סופי, אבל כמעט. עבודה במשרד פרסום. לא נראה לי אפשרי שנתמסר עכשיו גם לגידול של ילדה נוספת."
"אז זו בעצם הסיבה?" נשמע כאילו משהו לא לגמרי ברור למוטי.
"זה לא מספיק?"
"למה? למה? למה?" מבע נורא היה בעיניה של אמא כשהיא הביטה בחזקי. "למה?"
"איך יכול להיות שעשית את זה?" קולו של אבא היה מעובה.
חזקי היה חיוור. "אתם שואלים – למה לא אמרתי לכם?"
"למה?" אמא עדיין עמדה.
"טובה אמרה… היא הייתה…" ידיו של חזקי נשמטו לצידי גופו. "היא… היא רצתה להגיד לכם. היא… היא כנראה הייתה מתקשרת אליכם עוד מעט. היא רצתה…"
"שבע שנים." אמר אבא. "לא יכול להיות שעשית את זה."
"רציתי להגיד לכם." פעימות נראו בווריד בולט בצד מצחו של חזקי. "רציתי לספר לכם מיד. היא… טובה רצתה שאני לא אגיד. היא רצתה שאני אבטיח לה לא לספר לאף אחד במשפחה. היא אמרה שאם לא אבטיח לה, היא לא תדבר גם איתי."
דיני חשה התכווצות פיזית מול הפגיעות שמלאה את פניו של אבא.
"היה אסור לך להסכים." הוא אמר.
אמא רעדה בעודה עומדת. דיני עשתה פסיעה כדי להתקרב אליה, ועצרה בלי בטחון.
"אני.. אני באמת לא ידעתי מה לעשות." אמר חזקי לאבא. "אם לא הייתי מבטיח לטובה, היא לא הייתה מדברת גם איתי. חשבתי שעדיף שאני אדבר איתה, ושאשכנע אותה ליצור קשר גם איתכם. היא – "
"שבע שנים." כעס מילא את פניה אמא כמו להבה שעולה בבת אחת. "שבע שנים הסתרת!"
"חשבתי בהתחלה שזה יהיה קצת זמן. טובה… היה לה קשה, והיא-"
"שבע שנים! איך יכולת להסתיר? מה חשבת לעצמך?"
"אני מצטער, אמא." חזקי נראה כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי. "אני – מה יכולתי לעשות?"
"לספר לנו!"
"לשקר לטובה?"
"כן!"
"היא הייתה קולטת. ואז היא הייתה מנתקת קשר גם איתי. ולתמיד, ואז באמת כבר לא היה מה לעשות."
"אמרתי לך שהיא לא רצתה קשר." אמר אבא לאמא. "זה לא היה בשליטה שלנו. גם אם היית מתקשרת אליה מאה פעמים זה לא היה משתנה."
"זה כן היה משתנה!" אמא החזירה את מבטה לחזקי. "טובה באמת הייתה מנתקת איתך קשר אם היית מספר לנו עליה?"
נראה שחזקי מחפש את המילים. "היא… ככה היא אמרה."
"אז זאת היא שבחרה בזה." אבא דיבר שוב לאמא. "היא בחרה גם לפני כן להתרחק. בסופו של דבר אדם נושא באחריות למה שהוא עושה." הוא פנה לחזקי. "היה אסור לך להסכים לשתף איתה פעולה."
"טובה הייתה אז בהריון. היא הייתה חייבת עזרה, בשביל ששיר… אם לא הייתי עוזר לה אז, אני לא יודע אם שיר… אם שיר הייתה – " קולו גווע.
עיניה של אמא התרחבו בזעזוע.
אבא נשען בחולשה על הקיר.
"אולי תשבו." העזה דיני.
"למה לא אמרת לנו?" אמא פנתה אליה.
"רציתי שחזקי יספר לכם, שהוא יסביר לכם הכל." הדם כמו געש בעורקיה של דיני. "חיכיתי שהוא יגיד."
"אני באמת.. אני.. אני לא רציתי להסתיר. אני…" חזקי לפת בכוח את משענת הכסא, קצות אצבעותיו הלבינו. "סליחה."
עיניה של אמא בהקו בברק זר. "שום סליחה של אף אחד לא מחזירה אותה לחיים."
עצוב!!
אבל לפחות שיחה נורמלית
אוף! במשפט האחרון נשמע כאילו היא מאשימה אותו בזה שהיא נפטרה. מה הקשר?
דווקא לי היה נשמע, שבמילים הללו, האמא הבינה את המצב והתכוונה ששום סליחה לא היתה מחזירה את שיר לחיים, במידה וטובה היתה מחליטה על הפסקת ה.
ולכן חזקי הסכים להתחייב.
לא חושבת שזאת הייתה הכוונה.
הסליחה של חזקי הייתה על הקשר, והאמא אמרה ששום סליחה לא מחזירה אותה לחיים – הכוונה לטובה. (לדעתי)
ואני חושבת שהיא אומרת את זה, כי כנראה גם האבא ביקש ממנה סליחה על משהו שהוא אמר לה לעשות ולכן היא לא תקשרה עם טובה.
או משהו בסגנון…
שמתם לב שיש מאד מתח בין ההורים?
הקטע בסוף גמר אותי😭
וואווו💔💔💔💔💔
צמרמורת
אני בלי נשימה
אילו רגעים לא פשוטים
לכולם פה בפרק הזה.
מעניין אם יחיאל ישנה את סירוב לקחת את שיר,
ואני במתח לשמוע מחזקי כבר מה בדיוק היה!!!!!
שרי תודה לך!
דיייייייייייי נדיר……………..
וואו איזה פרק מדהים וכואב.
וכמה כואב ההבנה ששיר בעצם חיה בזכותו של חזקי…
אני מקווה שחזקי יבין סופסוף את הצד של ההורים, את עוצמות הכאב שלהם, ובעיקר – מול מה התמודדה דיני כשהסתירה ממנו את הפטירה והלוויה.
גם כאן בולט הצורה שבה האמא בעיקר מתאבלת על טובה ועל הקשר בינהן שלא יחזור יותר לעולם, והאבא מגיע די מהר להאשמה של טובה בניתוק…
על סמך מה החליטו פה שטובה רצתה להפסיק את ההריון?
מוצאת את עצמי מתחבטת בין הדמויות
רגע מרגישה שאני ילדה – למה לא נתתם לי גב, למה לא הקשבתם לי. למה לא עשיתם עוד צעד, אפילו שהפגעתי בכם. למה לא השארתם לי מקום!
רגע מרגישה שאני אמא – למה אני לא עם הילדים שלי עד הסוף… ומה עוד יכולה לעשות וגם אני בנאדם בסך הכל ומה השם רוצה ממני עוד, ומה עלי לשנות מכאן ואילך ואיך יהיה לי כוח לעשות את זה כשאני מרוקנת ופצועה וכל האמהות שלי מעורערת ובעצם לא עם טובה קשה לי אלא את עצמי איני מסוגלת להכיל אז איך.
קצת אני אחות, שנקרעת בין נאמנויות, וברור לי שהייתי צריכה להיות עם טובה, כלומר: חזקי. והוא בחר נכון. עם כל הכבוד והחמלה על ההורים, האישו הוא טובה, המצוקה והבדידות שלה.
שרי, את אמנית. זה הרבה מעבר לכתיבה טובה. הכתיבה המשובחת שלך היא רק האמצעי דרכו את מעבירה ומשקפת אמיתות חשופות שבתוך כל אחד ואחת. הפינות שאת חושפת נשארות לי להתחבט ביניהן גם כשאני קמה מהפרק.
אין לי משפט מחץ לסיום. הכל פתוח אצלי, ותובעני, וככה זה נשאר.
אני הכי חוששת מזה שעכשיו יחיאל התרפס ויחליטו לקחת את שיר.
זה יקשה עליהם.
לא בא לי שיהיה כבר קשה לדיני ויחיאל.
וגם, משהו בחזקי לא אמין לי כזה..
האבא באמת מסכן שישר מגיעה לאשמה מרב הכאב שהוא נמצא בו.
כאילו מקום כזהשל להשקיטנאת כל המצפון והרעשים שיש לו..
והאמא אמאלהה איזה כאב!!
שרי את אלופהה
אני לא יודעת אם יחיאל יתפשר לקחת את שיר, הוא לא עשה רושם מתפשר עד עכשיו.
אבל כן הייתי מצפה שהוא יבין שזה לא חד צדדי, ואולי למרות הקושי יש מקום לשקול את זה.
כוונתי – שהם ישבו לחשוב על זה באופן רציני – יחיאל ודיני, יביאו את הסיבות לכאן ולכאן ואולי גם יתיעצו עם אדם גדול.
עד עכשיו פשוט כל אחד משך לצד שלו בלי לדון כמעט…
נשמע כל כך מורכב לכל הצדדים,
גם חזקי חווה בשיחה הזו חוויה קשה,
אחרי הכל הוא היה קרוע בין טובה לבין ההורים.
נראה שההורים פשוט לא יודעים מה לעשות עם עצמם
מרוב צער ותחושת אבל על הבת,
ולכן מגיבים בצורה של האשמה ותחושת אובדן שליטה.