גם זה אלול

 לפעמים אני מרגישה שאלול הוא כמו אורח חשוב שהגיע לעיר –

 כולם רצים לראות אותו, לשמוע אותו, להתכונן אליו…

 ורק אני תקועה בבית, במטבח,

עם מחבת שניצלים ומכונת כביסה שזוללת גרביים.

רציתי אלול עם דמעות בתפילה.

יצא לי אלול עם דמעות מהבצל.

 רציתי אלול עם דרשות מעוררות. 

יצא לי אלול עם “אמאאא! הוא הרביץ לי!”.

רציתי בית כנסת עם תפילות ואמירת סליחות בכוונה.

אבל אני ספונה בביתי עם שברי תפילה שהצלחתי לחטוף בין הבכיות, הבקבוקים והצעצועים הפזורים, עם שירת כל היהודים לחזור בתשובה על השטיח בחדר הילדים.

בקושי 'לדוד ה' אורי וישעי' אני זוכרת לומר: בדיוק בכ'ח אלול.

 המפגש עם המציאות –

הנפש שלנו? היא כוספת, שואפת, מתגעגעת… 

מתגעגעת לרגעים ההם של השיעורים בסמינר,

לעיון בספרי מוסר, להרהורים, לחשיבה על הקבלות, לרגעי העומק והכוונה. 

כולנו רוצות לעצור, להתבונן, להתעורר.

אבל האמת היא שהיא לא צריכה להתגעגע,

היא פשוט צריכה להבין שהפעם מדובר באלול אחר לגמרי.

הפעם האלול שלי הוא כאן: 

בין הרעש, והבלגן, בין הצחוק, הדמעות והשקט הקטן שנוצר לרגע.

כאן, בלב החיים עצמם, בתוך האימהות שלי, אני מוצאת את האלול שלי – 

אמתי, מלא, ואולי אפילו יותר משמעותי מכל שיעור בספר מוסר.

כי כאן, בתוך הבלגן, צומח לו האלול שלנו.

כל צליל, כל קריאה, כל מטלה שנדמה לנו שחוזרת על עצמה,

הוא רגע של משמעות.

כל רגע שבו אנחנו משקיעות, אפילו בלי לדעת, הוא חלק מהשליחות שלנו:

להיות שותפה במעשה הבריאה, ולהמשיך את קדושת הדורות.

המתנה היפה מכולן –

אין דבר יקר ואהוב על הקב״ה יותר מנשמה של יהודי.

כדי להציל נפש אחת, הוא מוותר על כל המצוות, חוץ משלוש החמורות.

והוא? פטר אותנו, נשות ישראל, מלימוד תורה וממצוות שהזמן גרמן, וזה לא מעט!

כל כך הרבה מצוות יקרות, כל כך הרבה אפשרויות לעשות נחת רוח בשמים… ולמה? כדי שנהיה פנויות לגידול הילדים. 

זה אומר שבעיניו אין דבר גדול מזה! 

את זו שיכולה להעניק לבורא עולם את היפה שבמתנות! 

כל בקבוק, כל נשיקה, כל כביסה – הם חלק מהמתנה הזו.

יותר מהעקדה –

ובימים האלו, ימי הסליחות והרחמים, 

אנחנו מזכירים שוב ושוב את זכות עקידת יצחק.

מעשה כביר, שכולנו תולים בו את תפילותינו. 

אבל המדרש מגלה משהו מטלטל: 

כשירמיהו הנביא ביקש מהאבות הקדושים להזכיר זכות אבות,

גם אברהם ויצחק מזכירים את העקידה, אך הקב"ה לא מתרצה. 

ואז מגיע יעקב אבינו, הוא חייב להביא כאן משהו יותר חזק מהעקידה שהרי העקדה לא עמדה כזכות.

והוא אומר:

"גידלתי את בניי כאפרוחים של תרנגולים, וסבלתי עליהם צער גידול בנים."

מה כתוב פה?!

הרבנית נויישטשט ע"ה אומרת, שכל אמא שמגדלת את בניה כאפרוחים של תרנגולים ומצטערת עליהם צער רב –

גם כשאת רק נכנסת למיטה והילד מתעורר, את רוצה לצאת מהבית להתפלל ואת לא יכולה, את רוצה לאכול ארוחת ערב בשקט! בש-קט ו… טוב, זה כבר סיפור ידוע.  

יש בידה זכות שאין למעלה ממנה – גדולה אפילו מזכות עקידת יצחק!

ועל הזכות הזו, של אמא שמוסרת את ליבה ונשמתה יום-יום עבור ילדיה, אנחנו נתלים ומחזיקים בימים הקדושים האלו.

גם אני ממליכה –

והנה, ימים ספורים לפני יום הדין, נשים עם עגלות, ילדים בידיים, פעקאלך עמוס עוגיות וממתקים ממהרות לעבר בית הכנסת.

אני עומדת שם, עם ילד שמושך בידית, תינוק שמבקש חיבוק, ועוד אחד שצועק "מים עכשיו!" 

ופתאום – התקיעה! קול פשוט, עולה מעלה מעלה, קורע את השמיים ומגיע עד כסא הכבוד.

התקיעות מסתיימות, ובלב מתגנבת תחושת החמצה:

למה אני לא יכולה להישאר פה, לשקוע בתפילה? להיות חלק מההתרגשות ורוממות הרוח?

ואז אני נזכרת בדבריה של הרבנית נוישטאט ע"ה, שאמרה פעם לאימהות שהצטערו על כך שאינן מצליחות להישאר בתפילה בבית הכנסת:

"תראו מי הקים את כל הצבאות האלו? בזכותכן יש בכלל מי שמתפלל כאן!"

והמשפט הזה, הפשוט כל כך, נוגע בלב.

כי באמת – מי גידל את כל הלגיון הזה שעומד היום בבית הכנסת?

מי הלביש, מי האכיל, מי ארגן, מי לימד לברך ולהתפלל?

את. אמא. הכול בזכותך!!

המילים האלו נוגעות בלב, כי הן אמת.

דווקא בתוך חיי הבית, בכל רגע קטן, מתרקמת עבודת קודש!.

והקול שלך, גם אם לא נשמע באולם בית הכנסת, עולה עם התקיעות, עטוף בכל מעשה יומיומי שלך, ועולה ישר לשמיים.

אז חכי עוד קצת… גם את תשבי פה.

בשקט, עם סידור ביד ולב פתוח.

זה קרוב יותר ממה שנדמה לך.

אלול שמצא אותי –

הנה אני היום, התאומים שלי כבר בני תשע.

ופתאום אני מגלה: אני יכולה סוף סוף ללכת לכל התפילות.

אני כבר לא נתונה כל כולי רק לצרכים של כל אחד מילדי.

יש לי מקום. יש לי זמן. יש לי גם אותי.

וזה רגע שלא האמנתי שיגיע, אבל הוא הגיע…

ועדיין, גם עכשיו, האלול שלי לא "חזר לסמינר".

הרעש של נכדים, דאגות של גדולים וקטנים, שידוכים, מתבגרים, חשבונות, סידורים, גיהוצים… – שגרה חסרת מנוחה, רודפת, שכל הזמן צריכה.

אבל אני עוצרת לרגע, לוקחת נשימה, 

ומזכירה לעצמי: זה האלול שלי.

כאן, בתוך כל הבלגן, בין הצחוקים, הדמעות, והכוס קפה שנשפכה על השולחן,

אני מתחברת למהות, לתפקיד, למה שחשוב באמת.

כל כעס שנבלע, כל בקבוק שהוכן, כל חיבוק,

הם חלק מעבודת ה' שלי.

כי אין מלך בלא עם, 

ואת העם הזה, אני בונה.

יום אחרי יום –

מקלחת אחר מקלחת. טיטול אחר טיטול, כפית אחר כפית,

בכביסות, בחיבוקים, בלימוד ברכות קטנות.

בתוך הרעש הזה אני לא רק מנהלת בית, אני בונה לו משכן.

ופתאום אני מבינה: 

זה לא אלול שהחמצתי.

זה אלול שבו מצאתי את עצמי.

אלול אמתי. אלול חי. 

אלול שמאיר את העולם.

ובראש השנה – גם אני שם.

גם אני ממליכה את ה'.

כי אני, הקטנה, בונה לו ממלכה,

מרגעים קטנים של משפחה: אבא, אמא וילדים.

וזה, בינינו, מה שהוא רצה.

אסנת פוקס, פסיכותרפיסטית לנשים ומרצה –

מלווה נשים במסע האימהות שלהן ומפתחת גישה של חמלה עצמית.

מחפשת ערב מרומם לקהילה? סדנה לצוות? או תוכן מעצים ליום עיון?

אסנת פוקס מזמינה אותך להרצאות וסדנאות מרתקות ומעצימות שמעניקות כלים לחיים:

♦ משמעות האימהות – לגעת בלב המסע האימהי ולגלות את הכוח שבך.

♦ חוזרת לעצמך – סדנה מבוססת על שיטת העבודה של ביירון קייטי.

שמלמדת איך להתמודד עם מחשבות שמחלישות אותנו ולחזור לערך העצמי שלך.

♦ פיל בחנות חרסינה – סדנה חווייתית בנושא: מתנת האמון – לניהול רגשות ואתגרים במערכות יחסים.

מתאים לאימהות, צוותים חינוכיים וקהילות שרוצות לצמוח ולצאת מחוזקות.

כי אין כמוך, אמא!

לפרטים נוספים ולקבלת המלצות, חייגי: 054-8470042

'מאמא בצניחה לאמא בצמיחה' קו תוכן מעצים לאמהות  –

השראה, טיפים מעצימים וחמלה עצמית. ללא עלות.

 אמא, את על הקו? 02-3134108