מבקשת סליחה

אני יושבת על הספה, ולצדי אחת מבנותיי.
היא מנסה לחייג, טועה במספר,
ואז לוחשת לעצמה:
"איזו סתומה אני…"

ישר אני עוצרת אותה:
"לא מדברים ככה, גם לא על עצמך!"

אבל אז, ברגע של שקט –
אני קולטת שגם אני מדברת אל עצמי בדיוק באותו סגנון.
רק שבמקום לחש, זה אצלי רמקול פנימי רועש.
קבוע. צמוד. בלתי פוסק.

וכל טעות הכי קטנה –
והרמקול מיד פועל בעוצמה:

נו באמת, שוב התעצבנת ?
איך הבית נראה כך?
למה את לא אחראית?

איזו מין אמא את?

דפוקה! (סליחה על המילה.)

זה רמקול שלא נותן לי מנוחה.
רמקול שמחבל לי באנרגיה,
שגונב לי את הכוח להשתפר,
שגורם לי להרגיש שכל כישלון קטן,

הוא האמת על מי שאני.

אנחנו צולפות בעצמנו ללא רחמים.

מתקיפות ומותקפות כאחת.
מבלי יכולת להתגונן.
ובין כל המטלות, הריצות, הדרישות, והביקורת –
אנחנו שוכחות דבר אחד מהותי:

להיות בעד עצמי.

הבקורת שמלווה אותי –

הקול הזה, שאני מסתובבת אתו שנים ,
לא מרפה.
יש לו אפילו שם .

בקורס שלי בנושא חמלה עצמית

 אני קוראת לה: בקי.

בקי לא מתעניינת בשלום הבית שלי, אבל תמיד יש לה מה להעיר.
היא לא באה לעזור, רק לעקוץ.
יש לה חוש ריח של כלב גישוש:
היא מזהה טעות ממרחק של קילומטר,
ומיד שולחת לי דו"ח מצב.

בקי תופיע ב-7:06 בדיוק,
לברר למה לא קמתי בזמן.
היא תשב לי על הכתף כשאני מאחרת לגן,
וכשאני חוזרת עייפה, עם כתמים של קטשופ על החולצה,
היא תלחש לי בטון מתנשא:
"באמת חשבת שזה נחשב 'להיות שם בשביל הילדים'?"

אם אתן לה עוד 5 דקות, היא תכתוב לי תחקיר שלם:

למה ארוחת הערב לא מגוונת?

למה לא דיברתי עם הילדה ברוגע?

ולמה אני פשוט לא בנויה לאימהות, נקודה.

והכי מפתיע?
היא אומרת את כל זה מתוך "כוונות טובות".
היא בטוחה שהיא עוזרת.
שהיא מדרבנת אותי לשפר ביצועים.

אבל בואו נודה באמת –
אם הייתה לי חברה כזו

הייתי מעיפה אותה מכל המדרגות.

אז למה כשזו אני –
אני שותקת?

והשבוע זה קרה לי שוב..

רציתי לשלוח את הילדים 

בטוב.ברוגע עם חיוך
בלי צעקות. בלי מלחמות.
באהבה. ברוך. ועם נשיקה

 אבל במקום זה, היה לחץ.
הריצות אחרי התיקים שנשכחו, הנעליים שלא נמצאו, 

הבקשה האחרונה "אמא, אפשר חתימה?" 

"אמא הוא הרביץ לי "  ו… 

באותו רגע ,הרגשתי כמו קומקום שרותח על האש.
עוד שנייה ואני שורקת….
וצעקתי.
כן, צעקתי.
כי כבר לא היה לי כוח.

כי נשברתי.

ואז, בלב, ישר עלו המילים:
"את רעה. שוב לא הצלחת. כישלון."

אבל האמת היא – שלא הייתי רעה.

הגעתי לרגע הזה עם כל כך הרבה כוונות טובות:
שיצאוו למוסדות מוקדם, שילכו רעננים, ושמחים
שיהיה לי קצת זמן לעצמי לנקות, לבשל… 

בשביל מי?

באתי עם רצון, עם אהבה,
אבל זה לא הלך. וזה קרה.
וכשאני עוטפת את עצמי במילים כמו "רעה",
אני עוטפת את האישיות שלי – באשמה, בביקורת, בעצבות

ומגיעה לבוקר הבא דרוכה מותשת וחסרת אנרגיה.

אבל אני לא אמא רעה.

אני אמא טובה שמעדה וזה לא מקלקל את הערך שלי,

אני שווה!

יום כיפור מתקרב

ובתפילה, ביטוים רבים על גדלות המלאכים, .

אבל אז מגיעות המילים העצומות:
"ואביתה תְּהִלָּה"

ממי?
ממני.

הציץ נובל,

החלום יעוף.

ממני הקטנה.
המתרסקת.
המתבלבלת.
הכואבת.
השורדת.
המבולגנת.
הכועסת.
האמא שלא תמיד משתלטת. 

אני זו שמקדשת את שמך –

גם כשהבגדים בערימה שלא נגמרת,

גם כשהעוגה נשרפה, גם כשהרעש מסביבי חוגג.

כן, אני. 

המורכבת.
הלא מושלמת.
וכל כך אנושית,

ממני הוא רוצה תהילה!

אז אני מבקשת סליחה,

מעצמי.

על כל הפעמים שאמרתי לעצמי "אני לא בסדר".
על כל ערב שבו נשכבתי לישון עם דמעות של תסכול,

כי שוב צעקתי,

על כל פעם שאמרתי "איזו אמא אני בכלל?"
במקום לראות – איזו אמא אני כן.

אני מבקשת סליחה,

על כל הפעמים שלא אמרתי תודה לעצמי.

על סיר חם, על בגדים נקיים, על אוזן קשבת באמצע בלגן.

על כל הפעמים שחשבתי שאני לא מספיקה.
שאני לא טובה.
שאני כישלון.

הריני מוחלת וסולחת לעצמי
על כל הרגעים בהם נטשתי אותי.
על שנתתי לאחרים לפגוע בי.
על שחיפשתי אישור בעיניים של אחרים,
ושכחתי את המבט שלי.

כשאני בעד עצמי –

ביום כיפור, אנחנו מבקשות סליחה מכל מי שפגענו בו.
אבל לפעמים,

מי שפגענו בה הכי הרבה, זו אנחנו.
אז השנה, אני לא רק מבקשת סליחה.
אני גם נותנת אותה.
לעצמי.

על כל הביקורת.
על כל השיפוט.
על כל הקושי,
על שפשוט שכחתי שלהיות אמא זה כבר המון.

וזה, בעיני שמיים, כבר כל התהילה.