היית בחתונה האחרונה של השכנים?

בפרשת השבוע שעברה מוזכר עניין עגלה ערופה.

פתאום מוצאים חלל בשטח פתוח. בודקים מהי העיר הקרובה, וזקני העיר שבה אמורים לערוף עגלה ולהצהיר: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ".

ומסביר רש"י: "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה."

התיאור הזה מדהים. מתברר שלתושבי העיר הסמוכה יש אחריות אם מישהו מת ליד העיר שלהם. למה? הם היו צריכים לדאוג לו. הם היו צריכים לתת על לב ולבדוק מה קורה סביבם. מי נכנס לעיר, מי יצא, מה קורה בשטח שלהם.

האם היום זה רלוונטי? קשה לומר. לא נראה שלתושבי בני ברק יש דרך לבדוק מי נכנס לעיר, מי יצא ומה בדיוק קורה איתו.

אבל נראה שהיום כל בניין או רחוב, הוא תת-שכונה, או תת עיר.

וכאן מגיעה השאלה: כמה אנחנו יודעים מה קורה סביבנו.

סיפור ששמעתי בשבת מדבר על שני רבנים גדולים באמריקה שאחד פגש את השני, ושאל אותו על מישהו שנפטר בקהילה שלו. אמר לו הרב: "הוא נפטר? לא ידעתי!" הוכיח אותו הרב הראשון: "איך לא ידעת?", ענה לו רב העיר: "לא הגיע לאוזני", אמר לו הרב: "מתפקידך לשמוע. מתפקידך לדעת מה קורה".

אחד היצרים הדוחים ביותר הוא יצר ה"נייעס", זה שגורם לרחרח מה קורה אצל השני, להציץ לחלון של משפחה פלונית, לצקצק כשמשהו לא נשמע טוב אצל משפחה אלמונית.

אבל האם יש צד טוב ליצר הזה?

אולי מחובתנו לפתוח את העיניים ולדעת מה קורה אצל השני? מה אני יכול לעזור? מה אני יכול להועיל? לשלוח עוגה? לתפוס לשיחה קצרה בחדר מדרגות? אולי פשוט להגיע לשמחה?

ואם כבר שמחות. ב"ה זכינו לעשות בר מצווה בקיץ האחרון, ורק כשאתה עושה אירוע כזה, אתה מבין כמה כל אחד שמגיע – מוסיף וחשוב בשמחה.

לכאורה התחושה היום לפעמים ש"למה חשוב שאני אגיע לחתונה הספציפית הזאת? מדובר על משפחות גדולות, מי ישים לב שהייתי בכלל"?

בטח שישימו לב! כל אחד משמעותי, והאמת, שבמקרה של שמחות דווקא לשכנים ולקהילה יש ערך משמעותי הרבה יותר. כי נציגות מהמשפחה – ברוב המקרים תהיה. אבל שכנים וקהילה, מעגנים את תחושת השייכות למקום.

סיפרה לי מישהי שעשתה חתונה בבין הזמנים, ואף אחד מהשכנים לא הגיע.

אז כמובן, בין הזמנים זה בין הזמנים, ואנשים באמת לא תמיד יכולים. אבל יש היום גם תחושה של: זה לא באמת חשוב שאני אגיע. יש היום בלי סוף אירועים (והמון שכנים) ואי אפשר להגיע לכולם.

אז נכון, אי אפשר להגיע לכולם, אי אפשר לשים לב להכל, יש לנו כל כך הרבה על הראש—- 

אבל איך נוכל לומר ידינו לא שפכו את הדם הזה?

יש לנו אחריות למה שקורה סביבנו – לדאוג לשני, להשתתף איתו ברגעי צרה וברגעי שמחה, לפתוח עין, לב ואוזן, לתעל את יצר הסקרנות שלנו למקומות נצרכים.

שנוכל להעיד שאנחנו היינו שם. שאנחנו נתנו יד, אוזן ולב.

בשורות טובות!

שבי

הפוסט הוא חלק מהניוזלטר שלנו שנשלח פעמיים בשבוע – ביום שני וחמישי.
רשומה ולא קיבלת? תבדקי בקידומי מכירות או בספאם.
עדיין לא רשומה? בואי שבי איתנו : )בלחיצה כאן