ומה אם הם מרביצים? טור חובה על מריבות

שוחחנו על מתינות, הסברנו על היררכיית הגיל והכריזמה, הסברנו על אמון אמתי ביכולתם של הילדים להגיע להסדר זה עם זה, והבנו לא להתערב במריבות שלהם, לא לרדוף צדק ושליטה, לא להציל עשוק מיד גוזלו, כי ביננו אף פעם לא נדע מי העשוק האמתי 😊 הגישה ההתנהגותית חוקרת למה ילד חלש או קטן משאיר את עצמו באינטראקציות שבאזורי מריבה, למה הוא בוחר לסבול, והלמה הזה מעלה על נס את אמונתנו היהודית שאדם אינו בוחר את הסביבה שלו, אבל בוחר את תגובותיו ואת הסיכונים שהוא לוקח…

השתדלתי מאוד לא להיכנס לשיח על המריבות בבית בתחילת הדרך, למרות שזו השאלה שמעסיקה את רוב האימהות והן נזעקות לשאול אותה מיד בראשית השיח או התגובות לכל טור. הסיבה לכך היא פשוטה, ניתוח התנהגות הוא כמו רפואה מונעת, ברפואה המונעת מדקלמים 'יהיו מזונותיך תרופותיך ואל יהיו תרופותיך מזונותיך', עם התנהגויות ילדים בימינו (ימי ההתנגדות הלא אלימה), אין זבנג וגמרנו, יש הקשבה לשטח, למידת הצרכים, עמל סביב מילוי הצרכים, והשגה מתונה של שקט אמיתי שנובע מרוגע ושבע.

עגלון טוב אומנם יודע לצאת מהבוץ, אבל עגלון מצוין שומר שלא להיכנס אליו. אנחנו אימהות מצוינות. אנחנו לומדות, מתאמנות, ומתאמצות מאוד להיות הגרסה הכי טובה של עצמינו באימהות, כי זה הערך הגדול ביותר אצלנו, כל המאמרים שהתפרסמו עד כה עסקו בעיקר במניעת שרפות ולא בכיבוין, אם אנחנו משקיעים ביצירת אקלים של אהבה, נוכחות ושיח בבית, של הקניית הערכים שלנו, ושל נתינת מרחב ואחריות לילדים ליישם אותם, אנחנו חוסכים לנו התמודדות עם אירועי קצה של אלימות ועימותים קשים.

ובכל זאת? בדרך לשם? עד שנגיע ליעד? עד שנמגר את התופעה ושהמסר יופנם?

מותר לנו למנוע התנהגויות קו אדום. מותר לנו לחצוץ בין שני ילדים מכים או אפילו להטיל סנקציה כל שהיא על המכה. אבל. הזהירות שלנו צריכה להתמקד באפס רווח לילדים. אפס תשומת לב שכוללת שיח, הטפות וגם גערות, כלומר אפס התעסקות בעניין, הרחקת הילד המכה תעשה בדממה, באיפוק ואפילו בעדינות, ללא קשר עין, ללא זעם, וודאי שללא חמלה. פשוט באופן מכני, זה דורש שליטה עצמית גבוהה, וידיעה בסיסית שאל לי לנקוט עמדה או דעה כי בכל עימות יש מספר נעלמים רב מהגלויים.

הקפידי שממריבה לא יצאו נשכרים, לא המרביץ ולא ה'מורבץ', היי ערנית לרווחים של ה'מורבץ', לפעמים די לו לשמוע את אימא גוערת במרביץ ולשם כך, שווה לו לחטוף ולכאוב (בחז"ל יש מושג של המתכבד בקלון חברו, זו נטייה אנושית!) את החפץ שכולם רוצים כעת, עדיף להשעות עד שיחליטו יחד החלטה שטובה לשניהם. את המשחק צריך להפסיק עד שיסתדרו… גם אם לפעמים מגלים שזה הרווח עצמו, שכן, אחד מן הניצים אכן איבד ענין במשחק ורצה לגרום לו להיפסק, אומנם צריך להיות ערניים לזה, ולדעת שזה קיים, ועדיין יכול להיות שאנחנו מצפים מהילדים לייצר משא מתן מועיל ביניהם. יש שיקולי תועלת והפסד שהם שוקלים לעצמם, כלומר, נניח שהמשחק יפסק לאחר כעס וטינה, הרי לא ירצו לשחק אתו את המשחק שהוא כן רצה, ואז מה הרווח? תתפלאו, הילדים יודעים להסביר את זה, יותר טוב מאתנו אחד לשני, ולפעמים הם גם צריכים לחוות פעם ופעמיים את פירוק המשחק ואת הריק וההפסד שנוצר אחריו ואז להבין את הרעיון.

אני אוהבת להיעלם מהשטח הרבה לפני שהמריבה מתפתחת, כי אני יודעת שאינני מסוגלת להעמיד פני פוקר ובאמת להיות אדישה כאילו אינך שומעת, ואני יודעת שהילדים שלי יודעים שאני כן מקשיבה, אני פשוט מסתלקת ונותנת להם לברר את העניין בעצמם. אני יודעת שיהיו צעקות ואולי גם מעבר לזה, אבל חשוב לזכור את הכלל הכי תקף לכל עימות או מחלוקת: "אם אין צופים, אין הצגה." גם אני כאימא, נחשבת צופה לעניין זה.

רוב השיח בעימותים מילוליים וגם אלימים, מתרחב למעגל של המלחמה על דעת הקהל, גם כשמדובר באנשים מבוגרים. לפעמים תוך כדי מריבה כבר מוכנים לוותר, להסכים או אפילו להתנצל, אבל מול צופים הכול משתנה ומקבל אפקט קריטי של כבוד ומעמד, דימוי וערך. שקשה לניצים להיות מודעים איליו תוך כדי הסערה. והם בעצם, מנהלים שיח עם הצופים דרך היריב שמולם.

כדי לסיים את האירוע הכי מהר והכי יעיל אפשר לשלוח אותם לברר את העניין בינם לבין עצמם בחדר, ולצאת משם רק לאחר הסכמה, (שימו לב איננו מתייחסים לכך כאל ענישה אלא כאל מקום מתאים למריבה, על מנת לצנזר שיח שאינו רלוונטי, אינו יעיל ואינו מקדם) אפשר לחילופין לרוקן את החדר מיושביו (כשמדובר בילד סרבן ו/או כבד להובלה), כך או כך, העסק יגמר מהר יותר בהיעדר קהל.

צריך לזכור שהתגובות שלנו אמורות להיות תלויות בתשובה ל: למה? ומה הם רוצים להשיג באמת? צריך להיות רגישים מספיק ולדעת אם זו המריבה על הצבע הירוק או על הלב של אימא.

בכל מצב כפי שכבר אמרנו, עבודת החינוך האמתית  מתבצעת הרחק מהאקשן והסערה, בשיח רגוע ומלמד על איך מתנהגים כשיש קונפליקט, במודל של ההורים איך הם מתנהלים בזמן קונפליקט ביניהם או אפילו עם הילדים, האם יש שם כיפופי ידיים או חתירה להבנות ולהסכמה?

אבל אמרנו גם, שלכל לימוד יש גם תרגול והוא כן עשוי לבא בזמן משבר, בטורים הבאים נדבר גם על הגישור, וכך, בזמן שתנוח עלייך הרוח תוכלי להציע לילדייך שירותי גישור פישור, כפי שמציעים היום בתי המשפט לפני הגעה לדיון אצלם, ובמקרים רבים הוא עובד פלאים וחוסך כסף עמל ואנרגיות רבות.  במקרה שלך הוא גם יקנה לילדים כלי יעיל להתמודדות עם קונפליקטים ולא ירחק היום שבו הם עצמם ישלפו אותו בעת הצורך.

 להארות, הערות ושאלות –

יעל סלע – [email protected]

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.