אוהבים חידות?
אני אוהבת חידות רק כשהתשובה כתובה בסוף, גם אם אצטרך להפוך את הדף או להשתמש בזכוכית מגדלת, בשביל לקרוא אותה. לא משנה באיזו דרך, אבל קריטי שאדע את התשובה.
אפילו רק בסוף. מוכנה גם לחכות לפיתרון שיפורסם בעוד שבוע או בעוד חודש.
אבל שלא אשאר ככה עם סימני השאלה באוויר וכל הזמן אמשיך לשאול את עצמי: זה-זה? זה לא זה? ובעיקר: מי צודק? מי הצליח לקלוע לתשובה הנכונה?
ומה כשהחידה אינה כתובה שחור על גבי לבן? וכשסימני השאלה זועקים את עצמם אך איש אינו מוכן להתחייב לי על פתרון?
בשלבי ההיכרות הראשונים שלי עם עולם האוטיזם, 20 שנה לאחור, הגיע לידי ספר שנקרא: "אוטיזם: פשר החידה". לתומי חשבתי שלאחר קריאת הספר, פשר החידה יהיה בידי. אבל לא….
ומני אז, כשזכיתי להימנות על הצוות בגן התקשורת שהיה אז היחיד בעיר מגורי, ועד הלום, כשבכל שנה נפתחים עוד ועוד מוסדות חינוך המיועדים לאוכלוסיית ASD – סימני השאלה עדיין פה.
אמנם, מתאמצת מאד למצוא את התשובות. אמנם, הדרך סלולה יותר, ויש בה פנסים מאירים, ועדיין: אוטיזם בעיני הוא המקום בו אנחנו לומדים לדעת ככל שידינו משגת, ועדיין לזכור ש"תכלית הידיעה שנדע שלא נדע".
ומתוך הפתיחה הזו רוצה להציף את השאלה שעשויה לטלטל הורים רבים בימים ובלילות, להסעיר ישיבות צוות מקצועיות ולגרום לוויכוחים, לתחושות של כעס, האשמה או אשמה-עצמית. והשאלה הכל כך קצרה, אך מופיעה בלי הרף, היא: "האם הילד שלי אוטיסט?"….
מה יש בו באוטיזם, שגורם לכל כך הרבה בלבול ומבוכה?
מדוע השאלה הזו עשויה לשוב במחזוריות קבועה לאורך שנות ההתפתחות של הילד? (לרוב היא תעלם בבגרות, על כך בהמשך בעז"ה).
מצד אחד, כמו שכולנו יודעים, אין אבחון מדויק לאוטיזם. אין בדיקה פיזיולוגית כלשהי שיכולה לאשר או להפריך את האבחנה. בסופו של דבר, האבחנה מתבססת גם על הפרשנות של המאבחן ועל האג'נדה המקצועית שלו.
מצד שני, האפיונים של הלקות עשויים להיקשר להרבה גורמים אחרים, עשויים לקבל הסברים שונים. ובעיקר: הם מתעתעים. אלה אפיונים התנהגותיים התלויים פעמים רבות גם בסביבה. ולכן, לפעמים מופיעים באופן ברור ולפעמים ממש לא.
לא סתם השיח הרווח על הלקות משתמש במושג 'רצף' – spectrum. ישנו רצף של חומרת הביטוי מקל לקשה, ולפעמים אצל אותו ילד נראה מעבר על פני מקומות שונים ברצף…. על אחת כמה וכמה ההבדלים בין ילד לילד (או בין אדם לאדם, אם נתייחס ברמז גם למבוגרים), שעשויים להיות בפערים עצומים.
אז קודם כל, חשוב להבהיר:
הקשיים במתן אבחנה נידונו בפורומים חשובים בהרבה ממקלדתי הצנועה. גורמי מחקר מנוסים ומבוססים עסקו ועוסקים בצורך לדייק את האבחנה ואת תהליך האבחון. מתוך כך הגיעו לקריטריונים הדרושים למתן אבחנה. הקריטריונים האלו נכתבו בספר האבחנות הפסיכיאטרי האמריקאי, שנקרא: DSM, במהדורתו החמישית.
הקריטריונים לפי ה-DSM5 מוכרים לכל, ומי שמתלבט מוזמן להקיש בגוגל את המילים "קריטריונים לאבחנת אוטיזם" ולקבל שפע של מידע. אציין כאן בקצרה את שני התחומים אליהם הקריטריונים מתייחסים:
"פגיעה עקבית בתקשורת חברתית ובאינטראקציה חברתית, בהקשרים רבים, כיום או בעבר"
"דפוסים חזרתיים מוגבלים של התנהגות, אינטרסים או פעילויות, כיום או בעבר"
לכל אחד מהתחומים מפורטים התנהגויות/ קשיים המבטאים את שתי הכותרות הנ"ל.
למה בכל זאת קיבלתי את הצעתה של שבי לכתוב את הפרק הזה?
כי חשוב לי להזכיר ולהדגיש את הנקודות הללו: אבחנת אוטיזם מתבצעת אך ורק על ידי המורשים לכך. בישראל נדרשת אבחנה כפולה:
1. על ידי פסיכולוג התפתחותי או על ידי פסיכולוג בתחום התמחות אחר (קליני/ שיקומי/ חינוכי) שיש לו בנוסף הכשרה בתחום אבחון אוטיזם.
2. על ידי רופא (רופא התפתחותי, נוירולוג או פסיכיאטר).
על הפסיכולוג ועל הרופא להסכים ביניהם, כאשר הילד עובר תהליך אבחון מעמיק אצל כל אחד מהם.
המשפטים הללו באו לשלול את האבחנות הניתנות על ידי כל מיני מומחים מטעם עצמם, שהם "כל כך מומחים" עד שמצליחים לאבחן או לשלול אוטיזם בהינד עפעף.
מצטערת. עד כמה שזה מרשים לראות איש מקצוע שקובע אבחנות בהחלטיות ולפי התבוננות קלה. המלצה שלי: לתפוס מרחק!! אבחון אוטיזם דורש התבוננות מעמיקה, חשיבה משותפת של מספר גורמים, הקשבה לדיווח מהסביבה הקרובה של הילד (המשפחה, המסגרת החינוכית), ובעיקר: אבחנה מבדלת, דהיינו, היכולת לשער הסברים חלופיים להתנהגות, לבחון את ההתאמה של כל אחד מההסברים, ובסופו של תהליך לקבוע איזו אבחנה מסבירה באופן הנכון ביותר את הקשיים של הילד.
כמו רובכן, גם אני קראתי לפני מספר שבועות את הפולמוס שהתפתח סביב שאלתה של דיני: "מה יש לילד שלי???" – הילד החמוד שמצד אחד חברותי ואוהב חברה, ומצד שני מראה קשיים בהתנהלות החברתית ובעיקר גורם לקשיים בהתנהלות מולו.
(ואכן זו שאלה של אבחנה מבדלת. אולי הקשיים החברתיים נובעים מאוטיזם? אולי הם נובעים מ-ADHD? במילים אחרות: זוהי שאלה לאיש מקצוע המאבחן על סמך קריטריונים מוגדרים, ויודע גם לבדוק היבטים נוספים שהם קריטיים לאבחון. על כך ועוד – להלן….),
היה מרתק לקרוא את התגובות שעלו לשאלה הזאת. הטווח שלהן משקף כמו מיקרו-קוסמוס את מה שקורה בשטח. בין מי שבוודאות ממליצה לבדוק האם הילד אוטיסט, למי שכועסת על עצם העלאת האפשרות הזו.
ואני הקטנה מבקשת לומר: אוטיזם הוא שם של לקות הכוללת בתוכה רבדים שונים ומגוונים מאד של קשיים ושל הפרעות. לעיתים התנהגות מסוימת נראית כל כך חריגה, עד שהיא ממלאת את כל המרחב ומזכירה לנו ילדים או מכרים שאובחנו כ"אוטיסטים" ומתנהגים בדיוק כך. אבל, הי, יש מספר קריטריונים לאוטיזם. אי אפשר לקבוע על סמך התנהגות מסוימת, חריגה ככל שתהא.
מצד שני, לפעמים יש לנו אוסף של שאלות על הילד, ולכל שאלה אולי יש הסבר בפני עצמו. ובעיקר, לא מסתדר לנו לתת כזו תוית חמורה על הילד המקסים והמיוחד שלנו. זה לא הגיוני לכנות את הילדון המדהים הזה בכינוי המעליב "אוטיסט".
ופה אני חוזרת על עצמי ומתחננת: שימו לב לקריטריונים. הם מתייחסים למספר היבטים בתפקוד ובהתנהגות. וחשוב לבדוק את כולם. ובעת ובעונה אחת,
וכמובן – אף אחד מהקריטריונים אינו שולל את היותו של הילד מקסים, מדהים, מתוק, מבריק ומחונן. (ההיפך, משום מה כל הילדים האוטיסטים שאני מכירה הם מדהימים באופן מיוחד, חלקם חכמים ומבריקים ויש גם כמה שנונים במיוחד…).
אז מה למעשה? אם יש מספר נורות אזהרה הקשורות לקשיים הנ"ל (פגיעה עקבית בתקשורת חברתית ואינטראקציה חברתית + דפוסי התנהגות חזרתיים ו/או ביזאריים – מוזרים).
אם למרות כל ההסברים וההדחקות עדיין משהו לא ברור לכם, עדיין הילד מרגיש לכם "חידה", עדיין משהו שבמילה אחת אפשר לקרוא לו "מוזר"…
בבקשה, פנו לאבחון אצל גורמי מקצוע מוסמכים שהזכרתי לעיל. בגיל הצעיר אפשר לפנות למכון להתפתחות הילד של קופת החולים ולעבור את כל התהליך באופן מסודר במכון.
אל תחששו, פניה לאבחון עדיין לא קובעת את האבחנה הסופית.
עוד שתי בקשות לי אליכן:
מאחר וכאמור, אחרי הכל מתן האבחנה הוא גם סובייקטיבי ונשען על פרשנות, בררו היטב על הגורם המאבחן אליו בחרתם לפנות. נסו להבין האם הוא מכריע באופן גורף על הילדים המאובחנים אצלו כמתאימים לקריטריונים?
או לחילופין, האם הוא ממעט מאד במתן אבחנה (בדרך כלל קשור לאינטרסים כלכליים) ומשתמש בהכרזות כלליות כמו "אם יש לו קשר עין/ הוא מדבר/ יודע לתקשר – הוא לא אוטיסט"?
בדקו אם יש כבוד לתהליך, ניתן לו זמן מספק ויש מקום להיוועצות ולהקשבה לגורמים נוספים המכירים את הילד.
שתפו את הגורם המאבחן באפשרויות נוספות שעשויות להסביר, אפילו באופן חלקי, את ההתנהגות של הילד:
האם יש הפרעות קשב וריכוז במשפחה? האם יש סימנים ללקות למידה? האם הוא חווה טראומה או פגיעה? האם חל שינוי דרסטי ופתאומי בהתנהגות? האם הוא מתפקד באופן שונה בסביבות שונות? האם ידועות הפרעות חרדה או קשיים בעיבוד חושי?
והערה אחרונה למי שכבר מותשת מהמסע הזה, ואולי יש בה גם כעס על מי ששואל שאלות מיותרות, או לחילופין, על מי שלא שאל בזמן…:
לפעמים ביטויי הלקות כל כך עדינים, שעם כל הרצון הטוב של כולם, הם יתבהרו רק עם הזמן – לכל כיוון שהוא.
ייתכן שעם הגיל, והדרישות החברתיות שעולות, ובמקביל, הקשיים בתקשורת החברתית שנעשים ברורים יותר, מוזרים יותר, כבר אי אפשר יהיה להתייחס בסלחנות לדפוסי ההתנהגות הללו, ומתוך כך האבחנה תתברר מאליה.
ולמרות שחשבתם ושאלתם ובדקתם כבר מגיל שנתיים, ואף אחד לא נתן תשובה ברורה, או שהסבירו הסברים אחרים, כנראה שאי אפשר היה להגיע לתשובה הזו בגיל צעיר יותר. זה חלק מהלקות, כמו שאמרנו, החידה…
בפעם הבאה בעז"ה: הלכנו לאבחון. קיבלנו אבחנה. ומה עכשיו?
רחלי שרון, קלינאית תקשורת MA
אבחון וטיפול, הדרכה, סדנאות
ליצירת קשר עם רחלי: rs0548482884@gmail.com
נשארת עם שאלה?
את מוזמנת להגיב למטה, ורחלי תשתדל לענות במאמר הבא בע"ה.
20 Responses
הי רחלי.
הייתי רוצה לשמוע ממך עוד בנושא
וגם לשמוע איפה את מקבלת בארץ?
את עושה קבוצות חברתיות?
כבר מתפרסם מאמר המשך בעז"ה
הקליניקה נמצאת בבני ברק
בשביל הדרכות די מסתובבת ברחבי הארץ:)
מוזמנת לפנות אלי למייל rs0548482884@gmail.com
ונבדוק אם אוכל להיות לעזר
תודה על הטור המפורט.
עשה לי סדר…
וואו, רחלי, כיף אמיתי לקרוא!
פיסה מקצועית בתוך כל הבלה בלה של ההמונות:)
העלית נקודה מאוד חשובה בצורה כל כך נעימה לקריאה.
אכן הנושא הזה הוא ה- נושא אצל הורים עם סימני שאלה ואנשי מקצוע שמטפלים בילדים.
הנושא הזה הוא נכון כמעט לכל סוג של קושי ולקות אצל ילדים שאינו ניתן למדידה מדויקת (כגון קשיי קשב).
אני גננת של גן חנ"מ לילדים עם קשיי שפה והתנהגות, מטבע הדברים אני פוגשת לפחות ילד אחד בשנה (לפעמים יותר) שקיים סימן שאלה גדול בנושא התקשורת. (בדר"כ יחד עם הסימן שאלה הזה יש עוד סימני שאלה….. קשב? התנהגות? חרדה?).
כשאני נמצאת בצומת כזו אני שואלת את עצמי שאלה כזו: למה לאבחן?
והתשובה בדר"כ מורכבת מ3 חלקים:
1.לדעת איזה סוג של עזרה ניתן לילד
2. לדעת איזה סוג מסגרת מתאימה לו שנה הבאה
3. לאפשר להורים להיות בתהליך של השלמה כדי שיוכלו לעבור למצב פרואקטיבי.
הרבה פעמים אני יכולה לענות תשובה לשאלות האלה ומשם להחליט האם ללכת לאבחון או לא, כשלצערי אני יכולה גם לכוון את האבחון לכיוון הרצוי (כפי שציינת- לשלוח לאנשים הנכונים).
לדוגמא:
ילד חכם ונבון, ישנו קושי חברתי, נוקשות רגשית, תגובות של חוסר וויסות לשינויים וקשיי הסתגלות. אולי חרדה??? אולי תקשורת???
1. אני, צוות הפרא וגם ההורים מבינים שהוא עובד באופן תבניתי, כל אחד מאיתנו יתן את הטון וצורת העבודה על תחומים מסוימים מתוך הבנת התבניתיות והנוקשות (עבודה על גמישות וכו')
ניצור תכנית וגישה מתאימה ומקדמת. (לא כל כך משנה אם ההתנהגות נובעת מחרדה או קושי בתקשורת)
2. ההורים אינם מעוניינים בכל מקרה להכניס את הילד למסגרת מיוחדת בשנה הבאה.
הם גם לא יתנו לו עזרה בתוך מסגרת החיידר אלא אחה"צ. לצוות המטפל בקהילה מספיק לתת דוח מפורט של הצוות המטפל בשנה קודמת.
3. אפשר לעבור תהליך יפה של השלמה ומעבר לפרואקטיביות לא רק כשיש תוית של הDSM ו"הילד סובל מASD".
אפשר לעבור את התהליך גם כשהנוסח הוא: " הילד סובל מתבניתיות ונוקשות שמקשה על התפקוד". הנוסח הזה לפעמים מניע יותר לפעולות תיווך נכונות.
וכן יש מקרים הפוכים.
כמו מקרה של ילדה שבאבחנה ראשונית בגיל 3 הייתה התרשמות שמדובר בחרדה והפרעת התנהגות.
כרגע היא בת 6, ואני די מסכימה עם האבחנה המבדלת שקיבלה בגיל 3.
א-ב-ל!
1. לא מספיק ברור לנו מה צורת העבודה הנכונה איתה.
2. היא לא תצליח לתפקד בשום מסגרת הגיונית, כולל כיתה מקדמת (למרות שהיכולות הקוגניטיביות גבוהות). מן הסתם היא "תסולק" מהמסגרת מהר מאוד.
היא זקוקה לכיתה קטנה מאוד ולמספר רב של אנשי טיפול.
3. בגלל סעיף 1 ו2 ההורים נמצאים בחרדה עצומה ובחוסר אונים מוחלט ודחוף להם לדעת "מה יש לה".
לכן- אשלח אותה לאבחנה מבדלת שוב, לפסיכיאטר שאני יודעת מה גישתו סביב תקשורת….
וכן ההדגשים שלי בדוח יכוונו לכך.
ובסוף אני אומרת לעצמי: מה שמשנה זה לא "מה יש לילד" כי ילדים אי אפשר למיין למגירות.
הנושא הוא: "מה הילד צריך?" ואז איך אפשר להשיג את זה…….
בכל אופן,
מחכה להמשך!
נדמה לי שאנחנו מכירות,
את גרה ברחובות?
בכל אופן כעמיתה למקצוע נהניתי ממה שכתבת
מקצועי ומדויק
אסתי
חשוב ומדויק. כל מילה.
נראה שיש אינפלציה באיבחון אוטיזם, כל בן עם חוסר טקט כבר נחשד כאוטיסט, הספקטרום לדעתי יצא משליטה. אין מה להשוות אוטיסט קלאסי עם הלקות האיומה והבולטת לילדים שמקבלים את התווית הקשה הזו בגלל שהם לא מסתדרים עם קבוצת הגיל שלהם. לפעמים מסווגים ילד כאוטיסט בכוח כדי לאפשר לו קבלת קיצבת נכות. אבחון היתר הזה משכשג ופוגע בילד ומשפחתו.
אני ממש מסכימה ותוהה גם אם יש דבר כזה אוטיזם, נראה לי שיש פיגור ומחוננים, יש קשיי ויסות רגשי ותחושתי, וחרדות חברתיות וכל השאר זה המצאה חדשה בשם אוטיזם שלא קיימת.
יהודית. עדיף לטפל ביותר ילדים, מאשר הקיצוניות השנייה – התעלמות מוחלטת (שזה מה שהיה אצלינו).
ועוד משהו, גם כל אדם "רגיל" אמנם יכול להיות עם קשיים דומים, ודוקא בגלל זה, עדיף לשים לב ולהתייחס לזה או לפחות לברר ולבדוק.
באת לי בדיוק בזמן ומשמיים!!
ילד חרדתי שבגן מתנהג באופן אחד ובבית ילד רגיל לחלוטין.
הגננת החליטה לשלוח לתקשורת ואני כל כך מתלבטת כי את כל מה שהיא רואה בכן אני לא רואה בבית
שני יקרה, אני אמא, ומהנסיון שלי זה בדיוק מה שתיארת. בבית – יחסית בסדר (בגיל צעיר. אחכ בבגרות הכל נהיה יותר קיצוני וברור).
בקיצור. כן. גם התנהגות שונה בגן, יכולה להיות קשורה. כדאי לברר.
בהצלחה. ובאהבה רבה
גם לי הגעת בדיוק בזמן,
אני קצת בלחץ על הבת שלי בת שנתיים וחצי (בכורה)
ילדה מוכשרת בצורה יוצאת דופן, מתוקה במיוחד, מלאת רגשות ויודעת לבטא את עצמה יפה מאוד,
אבל יש לה קטע שהיא מאוד חוזרת על עצמה במלא דברים, לדוגמה לוקחת כלי מטבח, מסדרת על השולחן, אוספת לקופסה וחוזר חלילה כך חוזרת על עצמה עם הרבה משחקים.
מצד שני היא מאוד אוהבת סיפורים, מבינה מאוד. בני הדודים מאוד אוהבים אותה.
אני רואה שהיא מתקשרת יפה. אבל משהו לו ברור לי בהתנהלות שלה.
נראה לי זה בעיקר הקטע של החזרתיות אבל יש גם עניין שהיא נאמנה כביכול לדוגמה יש לה את הגננת שלה שהיא מאוד אוהבת, ואם הגננת שלה לא תהיה בבוקר ותקבל אותה גננת אחרת שהיא גם אוהבת , היא לא תסכים לבוא אליה לידיים כלומר לא תקבל את העובדה שזה שונה מכל יום, היא תיכנס לגן ותתחיל לשחק אבל לא מוכנה לקבל נשיקה מהגננת השניה.
אני מקווה שהובנתי
האם נראה לכן כדאי לפנות ליעוץ או שמדובר בהתנהגות של ילדה מאוד חכמה ומבינה?
תודה רבה רבה!
שנתיים וחצי זה צעיר מאוד,
ניסית לתווך לה? לגוון במשחקים? לדבר איתה על הנושא?
לגבי הגננת: תקין מאוד….. את מוכנה לקבל נשיקה ממשהי שאת לא מכירה?
בקיצור: קודם תתערבי תתווכי ותלמדי ואז אם זה לא עובד, תשאלי את עצמך את אותה שאלה….
בתור אבא לשלושה אוטיסטים.
אוטיזם זה לא לקות אלא שונות, כאשר מתייחסים לאוטיזם בתור לקות, ז"א שצריך לתקן משהו. כאשר מתייחסים לאוטיזם בתור שונות נוירולוגית זה כבר סיפור אחר. אין משהו לתקן, אלא מדובר במצבים שונים של הנוירולוגיה של האדם.
ככזו אין משהו לתקן באוטיסט אלא אנחנו צריכים לקבל את השונות ולהכיל אותה.
רק תיקון קטן, אבל משמעותי: בילדים צעירים האבחון מתבצע בידי פסיכולוג התפתחותי, ולא קליני. בגילאים מאוחרים יותר גם פסיכולוג חינוכי יכול לאבחן אוטיזם בתנאי שעבר הכשרה מיוחדת. בכלל, חשוב לוודא עם הגורמים המאבחנים שיש להם את ההכשרה והניסיון הנדרשים, כי אכן מדובר באבחנה "חמקמקה", ובתהליך אבחון מורכב מאוד שדורש מיומנויות גבוהות. בהצלחה!!
פסיכולוג קליני לא יכול?
מה ההבדלים ביניהם?
האם אנטיביוטיקה היא טובה או רעה?
לפני שנים, אחרי שגילו את האנטיביוטיקה חשבו שהיא תרופת פלא, ורופאים רשמו מרשמי אנטיביוטיקה לכל הצטננות קלה וטענו "אם לא יועיל לא יזיק."
עם הזמן גילו שיש לה גם נזקים ואסור להגזים איתה, וחיידקים פיתחו עמידות נגדה ברמה שמספר האנשים שמתים בעולם מחיידקים עמידים הוא לא נתפס.
לפני עשרות שנים טענו טבעונים שנראו הזויים ולא הגיוניים כל מיני טענות נגד אנטיביוטיקה…
גם כאן- איש מקצוע הוא לא ערובה לחוסר טעויות ולדיוק באבחון. הוא לא אלוקים ולא יודע כל. הוא בסך הכל למד את מה שהיום יודעים. עוד כמה שנים הכל יכול להשתנות.
מי שלא מצטרף לטירוף האיבחונים המיותרים ומתבונן מהצד על מה שקורה לא יכול שלא לראות את ההגזמה הפראית בענין.
ולא, אני לא אומרת שאין ליקויים ואין בעיות. אבל הספקטרום האוטיסטי התרחב מדי ובולע לתוכו הרבה מדי כאלו שיכולים להיות רגילים.
אי אפשר להסתכל רק על המעלות של הגדרה של בעיה/ ליקוי ולדבר על כך שאפשרי יותר לטפל בצורה כזאת וכו' ויחד עם זה להתעלם מהבעיתיות של התוית שמוצמדת לילד. תוית כזאת היא מאד מאד משמעותית!
רוב רובם של האנשים שמתים מחיידיקים עמידים הם אנשים שבאופן כללי חולים מאד ותוחלת החיים שלהם קצרה מאד. אנשים צעירים ובריאים מתים מחיידקים עמידים לעיתים רחוקות מאד מאד.
לעומת זאת, בעידן שלפני האנטיביוטיקה, כמויות האנשים הצעירים והבריאים שמתו מחיידקים נפוצים היתה בלתי נתפסת.
יש אוטיזם והרבי מלובביץ אמר מה זה ולמה זה…..לא קראתי הכתבה ….כי זה כאב ראש אבל לפני שמישהו יגיד משהו על אוטיסטים שיבדוק בשיחות של הרבי מלובביץ.
ודאי שיש היום מצב של אבחנת יתר
ויש גם אחוזים של אבחון שגויים או "קנויים"- בשביל קצבה. מי שעושה את זה- שיהנה…
אבל צריך לקחת בחשבון שאבחנת יתר הוא תוצאה של המודעות שעלתה והיום הרבה יותר שמים לב ובודקים מפעם וגם עוזרים יותר למי שצריך.
תנסי להזכר בכיתה שלך. לא היתה לך חברה שהיא עוף מוזר? כמה היא סבלה? כמה דחיה חברתית היא ספגה במשך השנים? האבחנה היא לא הסוף. היא התחלה של דרך חדשה, של עזרה מדויקת יותר לילד.
חשוב ונכון לאבחן ילד שעולים לנו ספקות לגביו.