"אני לא 'נזכרת' עכשיו." היא אמרה לחזקי, ליבה מאיץ את פעימותיו. "לא ידעתי שיש לי אחיינית, ותודה על החלק שלך בזה."
"ידעת שיש לך אחות."
"ידעתי שיש לי אחות שמתעקשת להתנתק מאיתנו בלי שום הגיון."
"עשרים שנה אחות שלנו מתגלגלת לבד בעולם, בלי שאף אחד מהמשפחה מרים אליה טלפון לשאול מה קורה איתה ואיך אפשר לעזור לה. זה נראה לך נורמלי?"
אופנוע מתרחק בנהמה, גב מופנה, שיער ארוך מתנופף ברוח.
"עשרים שנה שבת של אבא ואמא מוחקת אותם, משאירה אותם שכולים חיים. זה נראה לך נורמלי?"
יחיאל הגיח מהמטבח עם כוס השוקו, הפתק עם מספר הטלפון של עירית בידו האחרת. "חזקי, אם היית מספר שאתה בקשר עם טובה, הכל היה אחרת."
"טובה לא רצתה."
"נו, אז מי כאן זה שהתרחק?" הדם תסס בה. "היא זאת שעזבה והשאירה את אבא ואמא –"
דלת השרותים נפתחה.
שיר חזרה לסלון.
כתמים של שלושה ימים על בגדיה, טיפות חלב על הסנדלים. היא נעמדה ליד חזקי, נראית כמו אחת שצריכה בדחיפות שמישהו יאסוף אותה אליו.
דיני לקחה נשימה עמוקה. "אני מתקשרת לאמא."
חזקי תופף בעצבנות על משענת הכסא.
המבטים של שניהם נפגשו.
"שיר יכולה לשבת עליך?" הוא שאל.
"מה? – בטח." היא גייסה חיוך לילדה בת השש.
"שיר, שבי על דיני." אמר חזקי ברכות. "דיני אוהבת אותך וגם אמא שלך אהבה את דיני."
שיר העבירה מבטה בין שניהם.
"בואי." דיני הושיטה אליה את ידיה.
אחייניתה לא זזה.
"פעם אחת, כשהייתי בגילך, אמא שלך אפתה איתי עוגיות." ספרה לה דיני במאמץ. "אולי יום אחד אני אלמד אותך להכין עוגיות כמו שהיא לימדה אותי."
"טובה הכינה עם שיר עוגיות הרבה פעמים." אמר חזקי.
"הו, איזה יופי. אז את כבר יודעת להכין." דיני התאמצה לחייך, משתוקקת לבכות.
שיר עשתה פסיעה מהססת אחת לכיוונה.
"את יכולה לשבת עלי." הילדה הזו חייבת שמישהו יחבק אותה. "בואי, שיר מתוקה. הנה השוקו שיחיאל הכין לך."
שיר ישבה על ברכיה ולגמה מהשוקו, כשהיא התקשרה לאמא.
"מה קרה?" אמא נשמעה מתוחה. "למה לא עניתם?"
"אני מצטערת, אמא. חזקי הגיע לכאן. יצא שלא הצלחתי לענות בטלפון."
"חזקי הגיע אליכם?"
"הוא רצה לראות את שיר ולדבר איתה. לכן יצא שלא הרמתי, מצטערת."
"חזקי רצה לדבר עם שיר???"
אויש. אויש. אויש. זה נשמע כל כך לא הגיוני.
ידה של דיני החליקה על שערותיה של שיר. היה עדיף אולי שהיא תניח אותה ותלך לחדר אחר כדי לא לדבר על שיר באוזניה.
אין לה כוח לקום.
"כן, הוא גם הצליח."
"מה זאת אומרת? שיר מדברת איתו?" התדהמה חצתה את הקו.
"כן. אנחנו – אנחנו נבוא עוד מעט בעזרת השם."
"היא ממש מדברת?"
"כן."
"איזה נס זה." הייתה הקלה עמוקה במילים.
"כן, ברוך השם."
"לחזקי תמיד הייתה איזו רגישות מיוחדת." הוסיפה אמא כמתוך זכרון שלדיני לא היה חלק בו. "נס ששיר מדברת."
"כן."
"גם נחום נמצא אצלכם?"
"מה? לא. למה את שואלת?"
"חשבתי שהוא כנראה לקח את חזקי איתו ברכב. הוא לא עונה בטלפון."
"חזקי הגיע לכאן במונית." דיני אספה את מחשבותיה בחיפזון. "נחום ואביגיל לא הגיעו?"
"לא. רק מוטי וישראל פה, ישראל ברר אם הייתה תאונה בכביש ממודיעין עילית. לא הייתה. את דיברת עם נחום?"
"כן." סחרחורת תקפה אותה שוב כשניסתה לשחזר את השיחה. נחום היה המום כשהיא הודיעה לו. אבל שום דבר לא רמז שהוא לא יגיע לבית ההורים. אולי הוא היה יותר מדי בשוק? אבל מה יכול להיות שקרה לו?
"הודעתי לנחום כמו לכולם." היא אמרה לטלפון, ראשה עוד מסתובב. "אני אתקשר אליו עכשיו."
"אולי לך הוא יענה." בין המילים של אמא הייתה נימת תבוסה.
"מה קרה עכשיו?" שאל יחיאל.
הרימה אליו את ראשה. מה זה ה'עכשיו'?
הבעיות שהמשפחה שלה מייצרת.
שיר הושיטה לה את כוס השוקו הריקה. יחיאל לקח אותה והשליך לפח בלי לחכות לתשובתה . "צריך להתקשר לשזיף." הוא אמר. "רק כדי להודיע שאת יושבת שבעה ושהאופציה תשמר לך. את מסוגלת לזה?"
בקושי קלטה את המילים שאמר. "לא."
"אז אני אתקשר."
"מה תגיד?"
"שאת יושבת שבעה על אחותך."
יהודית פליישמן לא יודעת על טובה. אם שיר תלך לחזקי אין בעצם גם סיבה להגיד.
"אם תגיד לה, אני אצטרך אחר כך לספר לה הכל, אין לי כוח."
"אנחנו כבר שלושה ימים אחרי הראיון, אם לא נתקשר ונסביר, אין כמעט סיכוי שהעבודה תשמר לך."
זרועותיה התמלאו חולשה. "טוב, אז תתקשר."
"מה קרה עם נחום?" שאל חזקי בזמן שיחיאל הלך לשוחח בחדר אחר.
"הוא לא הגיע ולא עונה בטלפון."
"משונה."
"יכול להיות שגם לו היה קשר סודי?"
"לא, וזה לא מצחיק."
"באמת נראה לך שאני צוחקת." בקושי ריסנה את הזעם שמלא אותה פתאום. כל שברון הלב הזה, במשך שנים. ואחיה פשוט שתק. עכשיו הוא אומר ש'טובה לא רצתה', כאילו שזה מצדיק משהו. אבא ואמא הוציאו את הנשמה בשביל להבליג לה, שנים. לא הייתה לטובה שום סיבה לטרוק בפניהם כך את הדלת.
אסור להם להתעמת ליד שיר.
"צריך לדבר עם העו"סית." אמר חזקי. "עדיף בעצם שקודם כל את תדברי איתה."
"למה?"
"יהיה לה יותר אמון מאשר אם אני אתקשר פתאום."
לדבר עם עירית ולהסביר לה שיש לה אח מקסים שהסתיר סוד נורא במשך שנים ולשכנע אותה שהם משפחה נורמלית והכל בעצם בסדר והגיוני ושצריך לשלוח את שיר אל האח הזה שעד עכשיו לא הודיע על קיומו ביחס לטובה.
בדיוק מה שיש לה כוח לעשות עכשיו.
"מה אתה רוצה שאני אגיד לה?"
"תספרי לה מה שהיה, ותגידי שאני רוצה לקחת עכשיו את שיר."
כשידה חובקת את שיר היא הפכה את הדברים במחשבתה. אם חזקי יתקשר בלי שיחה מקדימה שלה – עירית אוטומטית תתייחס אליו בחשדנות, זה נכון, והיא תאבד גם את האמון בהם, בה וביחיאל.
"בסדר." לא שיש לה ברירה. "אני רק אתקשר קודם לנחום."
נחום לא ענה, גם אביגיל לא.
אם מרוב הלם קרה משהו לנחום, אז אביגיל יכולה הייתה לענות.
היא כבר לא יודעת מה לחשוב.
הפתק עם מספר הטלפון של עירית היה מונח על הכסא הסמוך. דיני פתחה את הקיפולים וחייגה.
אין תשובה.
"תתקשרי שוב." בקש חזקי.
"אין טעם. זה המספר שלה בלשכת הרווחה. היא כנראה לא נמצאת שם עכשיו."
"היא לא נתנה לך גם מספר טלפון שלה?"
"לא. חזקי, אנחנו חייבים לנסוע כבר להורים."
"שיר צריכה לבוא אלי גם אם אנחנו לא משיגים את העו"סית." הוא ענה. "העו"סית אמורה להבין את זה."
הוא מן הסתם צודק, ובכל זאת הם צריכים להודיע לעירית. היא תנסה שוב.
ידה נעצרה על הטלפון. היא בעצם לא ממש יודעת מה להגיד לעירית. חזקי לא הסביר כלום.
"היה לך קשר רצוף עם טובה?" היא שאלה.
"הייתי מגיע אליה פעם בשבועיים."
מילותיו הסתובבו בה כמו קצוות חוט אבודים. לחזקי אין רכב ואין רשיון.
"טובה שמרה איתך קשר מאז שהיא עזבה את הבית?" היא שאלה.
"לא."
"אז ממתי אתם בקשר?"
"כמעט שבע שנים."
"טובה פשוט התקשרה אליך יום אחד???"
"אני התקשרתי אליה."
"איך היה לך את המספר שלה?"
"חפשתי 'טובה פריימן' בספרי טלפונים."
ספרי טלפונים?
לפני שבע שנים לחזקי וציפי לא היה עדיין מחשב.
"נסעתי למשרד של 'בזק' וחפשתי בספרי טלפונים של כל הארץ. היו חמש 'טובה פריימן' בסך הכל. הרביעית זו הייתה היא."
ידה של דיני רעדה כשחיבקה את כתפיה של שיר. "טובה פשוט ענתה לך ורצתה לדבר?"
די… זה מידי עצוב… 🙁
פרק יפה. תודה
דילמה קורעת
וכמה שהמתח בין חזקי לדיני חזק- זה כי לכל אחד הרגשות המבולבלים שלו ביחס לסיטואציה..
רק מה קורה עם נחום???
אולי גם הוא היה בקשר שחזקי אפילו לא ידע?
לדעתי נחום לא הסתיר מאשתו את קיומה של טובה, ועכשיו הוא בזירה לא פשוטה בביתו…
התכוונת נחום הסתיר מאשתו…
גם אני חושבת כך
בדיוק טעיתי –
תיקון:
נחום הסתיר מאשתו
ואוו!
זה נראה שאת צודקת.
מרחמת עכשיו על נחום… מסקנה שצריך לא להסתיר שום דבר מאישה, גם אם זה היה נראה לו עכשיו לא רלוונטי, בסוף ברור שזה השפיע על כל החיים שלו. ואי אפשר להסתיר דבר משמעותי כזה.
מזעזע.
מסכנה דיני.
כבר בהתחלה היה כתוב איפשהו, שהיא הרגישה רגשות אשמה שהיא לא נסתה לדבר עם טובה. ויחיאל ניחם אותה שכנראה בכל מקרה לא היה סיכוי, ועכשיו…
בטח היא תשבר מתישהו
עצוב. עצוב. עצוב.
סיפור מדהים ונוגע ללב.
מה הולך כאן?
איזה בלאגןןןןןןןןןןן
אוף, קורע את הלב..
עצוב מידי
וואו! איזה פרק!
אין ילד שלא רוצה משפחה ואהבה.
לעיתים הם מתקשחים כדי לראות למי באמת אכפת ומי ינסה שוב ושוב גם כשדלתות ליבם סגורות.
טיפת אהבה ועוד אחת ייצרו את הפתח ללב.
התקדמות מטורפת,
את פשוט מרתקתת