פרק 7: ארטיקים

כשהם יצאו לכביש גהה – הטלפון שלה צלצל.

"שוב שזיף?" שאל יחיאל.

דיני הציצה בצג ונלחצה. "המטפלת של ארי."

"כבר אחת וחצי?" יחיאל, ממושב הנהג, נשך את שפתיו. "וואו, איזו פשלה."

"מה אני אגיד לה?"

הוא נאנח. "מה אפשר לעשות? תתנצלי."

"אבל מי יקח את ארי?" זה אחד החסרונות של מגורים בלי אחים בסמוך. אין להם אף אחד לשעות חירום. זה רק הם עצמם, היא ויחיאל, וההורים שלה, כמובן, לדברים שבהם הם יכולים לעזור.

"תשאלי אותה אם הוא יכול להישאר אצלה חד פעמי."

לאחרונה המטפלת ממש בקשה ממנה לדייק, אמרה שבכל פעם מישהו אחר מאחר, ושזה מכביד עליה מאד. כל כך לא נעים.
וגם לא לעניין שהם עושים את השיחה הזו עכשיו ליד אבא ואמא, עם כל הצער הנורא והמתח שהם נמצאים בו. ידה של דיני הייתה כרוכה סביב הכתף של אמא. אמא לא הראתה שהיא רוצה את הקרבה הזו, אבל גם לא דחתה אותה. דיני לא הצליחה לקלוט מה היא מרגישה, אף פעם לא חשה כך עם אמא. כאילו מסך שקוף נתלה בינה לבין כולם מהרגע שבו התעוררה מהשינה, ובקשה – דרשה שהם יעדכנו את העובדת הסוציאלית שהם לוקחים היום את הילדה אליהם, ושיסעו מיד לבאר שבע.

הצלצול נדם, רגע אחר כך החל הטלפון של יחיאל לצלצל.

"המטפלת מתקשרת עכשיו אליך?" שאלה דיני.

"הטלפון שלי בכיס. אני לא יכול להוציא אותו עכשיו באמצע הנהיגה. בכל מקרה, תחזרי אליה מיד כדי לעדכן אותה שאנחנו לא יכולים לבוא. לפחות זה."

"אולי אפשר לשחרר את ריקי." הרעיון עלה בה פתאום. "אני אתקשר למזכירות של בית הספר ואבקש לקרוא לה ולשחרר אותה הביתה, כדי שתקח את ארי מיד."

"רעיון טוב, אבל תתקשרי קודם למטפלת, ליידע אותה."

אבא ואמא ישבו שקטים בזמן שהיא התקשרה למטפלת, ולמזכירות של בית הספר, בזמן שהיא הסבירה לריקי שאבא והיא היו צריכים ללכת לאיזה מקום ושחייבים בדחיפות לקחת את ארי מהמטפלת, ובזמן שהיא חזרה למטפלת כדי להתנצל שוב ולעדכן שבעוד כמה דקות ריקי תגיע.

"לפחות זה הסתדר." המילים של אמא היו איטיות מהרגיל, אולי גם זה השפעה של התרופה שלקחה? דיני אחזה בידה, מופתעת מההתייחסות של אמא לבעיה שלהם עם המטפלת של ארי, אמא הרי לא באמת מוטרדת מזה עכשיו.

"אני ממש מודה לכם שאתם לוקחים היום את שיר." כף ידה של אמא זעה בידה של דיני, "אני לא יודעת מה היה קורה אם לא."

'אנחנו רוצים לקחת אותה, היא אחיינית שלנו.' דיני רצתה לומר כדי לחזק אותה במשהו, אבל שתקה. יחיאל נראה כאילו גם השהות של כמה ימים נכפתה עליו. למה? בעלה עוזר תמיד כל כך ברצון, גם בבית, ולהורים שלה במה שצריך מדי פעם, והם דברו עכשיו על אירוח רק של כמה ימים. זה לא מינימום בכזה מצב?

"מה התהליך הלאה?" יחיאל הגביר את העוצמה של המזגן.

"מה זאת אומרת?" שאלה אמא.

"מבחינת הרווחה. בטח יש איזה נוהל שמקובל במצבים כאלה." יחיאל דיבר בעדינות. "העו"סית הסבירה על זה?"

"היא אמרה שהתפקיד שלה לדאוג קודם כל לכך שהילדה תהיה – ששיר תהיה מוגנת ומטופלת בימים הקרובים. אחר כך נדבר על.. על הטווח הארוך."

עיניו של יחיאל היו נתונות לכביש. הוא עקף בתשומת לב טנדר שנסע לפניו. דיני העבירה לשון על שפתה התחתונה, כשמשהו מרגיז את יחיאל, הוא עוקף יותר בכביש. זו גם הסיבה עכשיו?

עוד לא הייתה לשניהם הזדמנות לדבר בפרטיות מאז שאבא שלה בקש מה שבקש.

אבא נראה כמו שהיה נראה בבוקר. פניו נטולות צבע, יגון נורא בעיניו. נראה שהמילים של כולם לא מגיעות אליו. המחשבות שלו נמצאות עכשיו במקום אחר, הוא כנראה חושב על טובה.

רעש הדלת הנסגרת מעיר אותה מהשינה.

קולו של אבא, הקורא את הפרשה בטעמים, ממשיך בסלון לעוד כמה מילים, כאילו לא עצר מאז שדיני נרדמה, ואז מפסיק. 'אמרתי לך לחזור לא יאוחר מעשר וחצי.'

'אף בחורה נורמלית לא חוזרת הביתה בעשר וחצי.'

רעש של חבטה קטנה מגיע מהסלון, טובה כנראה מעיפה את הנעליים שלה לצד. הרבה פעמים היא עושה ככה בשבת כשהיא חוזרת הביתה. 'יש ארטיקים?'

'אם את לא יכולה לחזור בזמן שאני אומר לך, אל תלכי יותר לטייל בליל שבת.'

'אם אני לא עושה משהו, זה לא אומר שאני לא יכולה לעשות אותו.'

'מספיק עם ההתחכמויות, טובה!'

"רק אמרתי את האמת."

המנורה הקבועה בהול שולחת אור לחדר הבנות החשוך. פעם טובה ספרה לה איך היא התלהבה כשדיני הייתה בת שנה, ועברה לישון ביחד איתה בחדר. היא התרגשה שסוף סוף גם להם יש 'חדר בנות', כך היא הסבירה לדיני. כולם ממשיכים לקרוא לחדר הזה ככה גם עכשיו, למרות שנחום התינוק ישן איתן. אבל בזמן האחרון טובה כבר לא נמצאת בו הרבה.

'קנית ארטיקים?' הקול שלה שואל בסלון.

'אל תתעלמי ממה שאני אומר לך!'

'מה אתה רוצה שאני אגיד?'

'את בשום אופן לא חוזרת הביתה יותר בשתיים עשרה בלילה! במיוחד לא בליל שבת!'

'אתה רוצה שאני אגיד שאני בשום אופן לא חוזרת הביתה יותר בשתיים עשרה בלילה במיוחד לא בליל שבת? הנה, אמרתי."

'חצופה!' קולו של אבא כועס ורועד. 'את עוברת את כל הגבולות!'

'כנראה יש יותר מדי גבולות.' נשמע שטובה מתרחקת לכיוון המטבח. 'הו, הנה הארטיקים! יש!'

בתים חד קומתיים נראו מהחלון. דיני נשכה את שפתיה בתחושת אשמה, היא לא אמורה לחשוב כך על אחותה רגע לפני הלוויה.

דיני נלחמה בדמעות שעלו בעיניה. כאב עז צורב בה מבפנים. טובה נפטרה. כבר שנים שהיא מנסה לא לחשוב עליה מדי, כדי לא לחוש בכאב כל הזמן. ותמיד כן קיוותה שבכל זאת יהיה שינוי יום אחד. שטובה תחזור ותרצה לתקן, שהן יחזרו להיות אחיות.

כמו בשנים ההן, הראשונות. טובה הייתה אחות אוהבת בשבילה, עד שהיא התחברה עם חנה והחבורה שלה.

מאז היא כאילו נהייתה מישהי אחרת.