האדם החזק שהם, האדם החזק שאנחנו

בוקר נעים עם שמש חורפית. אנחנו על הכביש הראשי. עצי הברוש חולפים אחד אחד על פנינו.

אנחנו בדרכנו לראיון עם חנה.

חנה, ילידת 1927, הונגריה. עברה את גטו מטיסלקה. ואושוויץ. איש ממשפחתה הקרובה לא שרד.

אישה מדהימה, אמר לי הבן. נעימה ותקשורתית. תהיה לך חוויה. תבואי.

המרחב הזה, של עדויות זיכרון השואה, מלבד ערכו ההיסטורי והמשפטי המכריע, הוא נכס במובנים רבים אחרים, הוא נוגע בתחומי דעת רבים ורלוונטיים כל כך.

בין היתר, הוא מאפשר גישה לעולמם האישי של אנשים רבים שאין קשר ביניהם, שנמצאים על קשת צבעונית מאד של רקע, תרבות, סגנון והווי שונים, כשבכולם נגעה קטסטרופה.

וכשאנו פוגשים בכל כך הרבה אנשים אינדיבידואליים כאלה, שהצונאמי נחת עליהם פתאום, ממרחק השנים, ניתן להתקרב ולשאול –

מה עשית אתה – כשזה קרה לך.

מה עשית אז, כשנפלו עליך השמים.

איך יצאת להתמודד. איך נפלת, ומה עשית על מנת לקום. איך עברת את השנים האלה; ולאיזה מן אדם נהיית כאשר הסתיים הכל, ויצאת אל עולם חדש, סואן, מלא באנשים אחרים שעסוקים בלבנות חיים חדשים על הריסות של כל מה שהיה לך פעם ואהבת וכבר לא ישוב…

עמדתי בחריפות מול השאלה הזו בעדות הראשונה בה נדרשתי לצפות במסגרת הכשרתי כמראיינת. זה היה בבית יפה ברמת השרון. מרדכי, המרואיין שלנו, אלמן, התגורר לבדו. היו לו עיניים טובות, אדם נעים ואינטליגנטי.

בדיבורו הפשוט, הנינוח והמינורי לקח אותנו לריגה. ילד בן שלוש עשרה היה. הוא נכח בהוצאות להורג, הוא נדרש לסחוב גופות ולהביאן לקבורה.

המראיינת עצרה אותו. שאלה אותו בעדינות איך זה היה בשבילו, נער כה צעיר, לעמוד מול משימות כאלה.

הוא הביט בה, וחייך.

 ואמר לה, בפשטות – "האדם יכול לעמוד בהרבה מאד דברים… אפשר לעשות את זה… אפשר לעבור את זה…"

לא היו לו יותר מילים על מנת להעביר את חוויית חייו הלאה.

לעולם לא נדע על מה ויתר על מנת לשרוד את המאורעות אז, מה היה צריך להקפיא בתוכו, ומה בחוויית חייו נדרש לבנות אחר כך, מחדש, בכוחות עצמו.

אבל מרדכי הצליח לשמור על עצמו כאדם מסתגל, אוהב אנשים ובעל רקורד עשיה עשיר מאחוריו, גם לאחר חוויות חיים כאלה. ואנשים שהצליחו להישאר כאלה, הם המורים הטובים ביותר שיכולים להיות לנו, היום.

חנה, כבר נראה, היא עוד אחת מן האנשים האלה.

סיבוב קטן. הווייז מתעורר: הגענו ליעד.

בית קטן, צמוד לכביש הסואן והוא כמו אי של שקט; עולם עכשווי רועש בחוץ אבל נעצר על סיפו של הבית הזה. כאן יש קצב אחר. כאן חיה אישה שיש לה זמן להסתכל על החיים במבט לאחור ולראות כמה יפה הדרך שכבשה. וכמה מהממת העוצמה בה היא פוגשת על סופו של השביל הזה, בו צעדה מאושוויץ לבדה, עם מאות אנשים וילדים!!! שמחייכים אלינו מכל התמונות התלויות בצפיפות על קיר הסלון.

חנה מארחת אותנו. אנחנו יושבות לשיחת היכרות ופרוצדורת מסמכים ראשונית על כוס קפה. האווירה נעימה. היא אישה כבת 90 עם ניסיון חיים, יישוב הדעת, יכולת הכלה גדולה וגישה ערנית ואופטימית אל החיים. שובבה אפילו.

אל האנשים האלה, שהצליחו לצאת מן השואה יציבים, על רגליהם שלהם וחיוביים כאלה – אני חווה סקרנות עמוקה. ניתן אמנם להניח מראש שיצאו אל העולם מצוידים יחסית, מן הסתם עמדו אנשים טובים מאחוריהם, לכאורה יש כאן נתוני פתיחה טובים של אופי נוח ומשאבים חזקים – אבל בואו נודה שילדה בת 17, שיצאה אל גטו מטיסלקה ואל אושוויץ ושרדה אותם לבדה, ועד סביבות גיל 90 מצליחה להחזיק את עצמה כך – מן הסתם גם עשתה בתוכה איזו עבודה מודעת. ואת הסוד הזה, אני רוצה לקבל ממנה.

בסיום ראיון ארוך שנמשך יותר מפגישה אחת, אני באה לבדוק את הסוד הזה.

אחרי שכבר ידענו מאיזה בית באה, מאיזה חינוך. אחרי שנתנה לנו להרגיש את נוכחות ההורים החזקה מאחוריה, אחרי שלקחה אותנו למסע בלהות בו בכל תחנה שעברה השאירה משהו יקר שהיה לה ולא ישוב…

אחרי שהקימה עם בעלה את ביתם ואיש לא היה כדי לתמוך, אף פעם. כדי לשמוח בלידת ילד חדש. כדי להזמין לשבת. רק שניהם לבדם, עד שהלך גם הוא לעולמו והשאיר אותה להביט לבדה במשפחה היפה שהקימו, למרות הכל—

שאלתי אותה מה יש לה לומר לנו, למשפחה, לכל מי שיצפה בעתיד בעדות המצולמת שמסרה. היא חייכה. היו לה עיניים כחולות עמוקות. הביטה בנו ואמרה את סלוגן החיים שלה, בפשטות אופיינית: "כשבעלי נפטר, החלטתי שאני לא אעשה טובה לאף אחד אם אלך עם הראש למטה… ואני בוחרת להמשיך לחיות את החיים בטוב, ליהנות מן החיים, לאהוב את מה שיש לי…"

היא הראתה לנו את הכוסות שעל השולחן. "זה מה שנקרא בעברית, להסתכל על חצי הכוס המלאה… באידיש יש פתגם יפה אחר. הפתגם אומר, אם יש לך כוס שאינה מלאה, תיקח כוס קטנה יותר… תשפוך את המים לתוכה, ותראה שהכוס שלך מלאה…"  

כשבע שנים אחרי, אני זוכרת אותה. משהו בה, בתפיסתה את החיים ואת העולם, מתחבר אצלי להיכרות רחבה יותר עם אנשים דומים לה – אנשים שהצליחו לאסוף את עצמם חזרה מתוך חוויות חיים מהם יכלו לצאת מפורקים, ולהצליח לצאת אל העולם בנויים, מתפקדים, פועלים, מתוך מקום בריא; מקום שלצד כאב שקט שתמיד המשיך להיות שם – עדיין הצליח לחוות חיים, שמחה ואהבה.

כמה אנחנו עשירים היום, כשמתוך אירועי ההווה שאנו עוברים –

יש לנו את האנשים האלה לשאת אליהם עיניים.

לדעת שמה שלא יעבור עלינו –

יש לנו אותם, כדי ללמוד שאפשר. שיש לנו הכוח לשאת. שיש דרך לרכוש משאבים נפשיים שיתנו לנו לעבור גם התמודדויות קשות יותר, עם איכות חיים. עם עוצמה נפשית. עם חוסן אישי.

שיתנו לנו את האושר הזה, לעמוד יום אחד בסופה של הדרך הזו, להביט אחורה, לראות מי היינו כשהתחלנו את הדרך, וכמה גדלנו במהלכה. וכמה שווה היה הכל.

סידרת העצמה במודל החוסן האישי של מירי קרון –

לעבור את הגלים ולהישאר חזקה. חיובית. מאירה : )

איך עושים את זה??

יש דרך להיות, פשוט, אחת כזו??

מסע מרתק,

לסודן של נשים חזקות

בהיסטוריה של השואה,

בשילוב מודל חוסן אישי עכשווי –

להבין איך הן עשו את זה,

מה עבד להן אז,

שאפשר לקחת אלינו, היום!

סידרת ההרצאות האהובה להזמנה עכשיו –

תאריכים אחרונים לתקופת עשרה בטבת.

אחר. מרתק. רלוונטי.

מזמינה אותך לפנות עכשיו –

מירי : )

054-8401112 mirikron1112@gmail.com

לתיאום מסירת עדויות מול יד ושם: 02-6443888 testimonies@yadvashem.org.il