את הספר הזה קראתי בנשימה אחת ארוכה.
מהרגע שפתחתי אותו נשביתי בדמותן הכאובה של אהרון, טויבע, דינה, ושאר בני הדור ההוא –
הדור שהגיע מ"שם".
נדמה שכמה שנכתוב על האנשים האלו, העט נשמט כשמנסים להסביר איך אנשים שעבדו בפרך למרגלות המשרפות הבוערות, יכלו לקום מהשבר, ללקט את העצמות היבשות ולהתחיל מחדש.
אין עט סופר שיכול להביע את העוצמה, הגבורה, היכולת לבחור שוב בחיים.
שרי וולך מנסה לתת נגיעה בדמותם.
אהרון שבורח מהזכרונות, דינה שלא מסוגלת להפסיק לספר, וטויבע שלא הייתה במחנות אלא "רק" חייתה בזהות בדויה במשך כמה שנים, יוצרים פנים ושמות לאנשים האלו, שעלו מן האפר.
ויש את הדור השני. המשפחה שאחרי.
חייקה האצילית והטובה, ילדה-הורית עם המון אחריות, שמנסה בכל הכח לשוות לכל מה סביבה מראה טוב יותר, יפה יותר, שלא יתנפץ המעט שנותר לרסיסים.
שמואל חיים, הילד שסובל מקשיי קשב וריכוז או מקושי רגשי בדור שבו המושגים האלו לא נולדו עדיין, ומתמודד בדרך שלו עם פקעת העצב שבבית.
ודבורה'לה בת הדודה מתל אביב החרדית שמאבדת אבא, והאובדן פותח שוב את הפצעים של אמא שלה.
כולם יחד, וכל אחד לחוד מספרים את סיפורה של המשפחה אחרי.
שרי וולך, באומנות נדירה, מספרת סיפור רב ממדי על קו רצף אחד ארוך. אין בו קפיצות אחורה וקדימה, אין בו הרבה חריגות מטלטלות, אבל יש בו פיסות חיים אנושיות, כואבות, אמתיות כל כך שמתועדות בכל כך הרבה אמון.
אמון בחוסן האדם, אמון בנפש האנושית וביכולת שלה לקום מהשבר.
ואולי גם זאת הסיבה שהספר אמנם נוגע בכאב, חושף עצבים רוטטים, אבל לא משאיר את הקורא עם חומר קשה מדי לעיכול, או ממד טראגי שקשה לקום ממנו אחר כך.
מסמך היסטורי חשוב לכל מי שחידת נביטת החיים אחרי החורבן מרתקת אותו.
אבל לא רק. זהו מסמך חשוב לכל מי שמשפחה בשבילו היא ערך, בני אדם יקרים לליבו,
ולכל מי שרוצה לשאוב כח כדי לצמוח גבוה יותר.
