פרק 18: תתביישו.

"עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום-". קולו של אבא נסדק וגווע.

ציפור צייצה במרחק.

"- עלינו, ועל -"

אדם בחולצת פולו כחולה הדף במרפק את זה שעמד לצידו. האישה בעגילי החישוק האדומים חקרה את אבא בעיניה.

רק היפחות של אמא נשמעו בזמן שאבא נאבק כדי להשלים את הקדיש. "כל ישראל, ואמרו אמן."

המילים השבורות התפזרו מעל ראשי הקבוצה הקטנה שהתקבצה בין המצבות.

יחיאל אסף את הסידורים שחילק לפני כן. ברגע האחרון קלטו שניהם, הוא ודיני, שהכרחי להביא סידורים. כמה מהמלווים היו עם כיפה, אחרים לא. אם יחיאל לא היה פותח להם סידור, לא היו יודעים להצטרף לקדיש.

יחיאל אחז בעדינות בזרועו של אבא, שהתרחק בפסיעות קטנות מחלקת הקבר הטריה.

"אתה אח של טובה?" אדם צעיר בתספורת קצוצה שאל אותו בסקרנות.

מה הצעיר הזה בשביל טובה? שכן? אבא של חבר או חברה מהגן?

"גיס." ענה יחיאל.

רונה, השכנה, עמדה לצידה של הגננת ענבל. היא העבירה יד על גבה של שיר. שיר עדיין תפסה את ענבל בשתי זרועותיה, עיניה פקוחות לרווחה, בצורה שנראתה לא לגמרי טבעית.

אמא בכתה בשקט.

"צריך כבר ללכת." אמרה לה דיני בעדינות.

נראה כאילו אמא לא שומעת אותה.

דיני עצמה עיניים לרגע.

אופנוע מטרטר בשביל העולה אל הגינה, משקפי שמש אטומים ושיער ארוך המתנופף ברוח כשהאופנוע מתרחק.

הזיכרון האחרון שלה מאחותה הגדולה.

הזיכרון האחרון של אמא הוא מדקות ספורות קודם לכן.

מה היה שם ביום ההוא?

אמא הייתה שבורה כל כך, שבועות ארוכים אחרי אותו יום.

מה טובה אמרה?

למה הגיעה?

דיני מצמצה.

"צריך לקחת את שיר." היא אמרה בשקט.

הרעד שאחז בגופה של אמא כאילו התנדף בבת אחת. "איפה היא?" היא הסתכלה מסביב, ועיניה פגשו בשיר. "יהיה לה קשה לבוא איתנו."

הגננת ענבל אותתה להן בעיניה. היא נראתה מותשת. לא פלא, זמן רב כל כך שהיא עומדת עם ילדה  בת שש בזרועותיה.

דיני ניגשה אליהן.

"שיר, מתוקה. עכשיו תבואי איתנו. בסדר?" היא ליטפה את אחיינית שלה בעדינות בגבה. "נקח אותך עכשיו לבית שלך, ואחר כך נלך לבית שלנו."

שיר עצמה את עיניה.

מסכנה. דיני בלעה את רוקה. זה פשוט נורא לתלוש אותה ככה מכל מה שהיא מכירה. "ניקח אותך ביום אחר לבקר את הגננת." היא בעצם לא יכולה להתחייב על זה עכשיו. "אני ממש מקווה."

"את צריכה ללכת לדודה שלך עכשיו, שיר." אמרה ענבל.

שיר לפתה אותה.

"היא לא רגילה אליך. אה?" ענבל הסיטה בעייפות קווצת שער אחורה.

דיני סחטה חיוך קלוש.

"את צריכה ללכת, שיר." ענבל ניסתה להרחיק קצת את כתפה של שיר. שיר החזיקה אותה בכוח.

ענבל הביטה בדיני בחוסר אונים.

"אולי תבואי איתנו בינתיים." אמרה אמא לענבל. "זה יכול לעזור לשיר. אם את יכולה, כמובן."

"לבוא לאן?"

"לבית שלה, לקחת בגדים בשבילה ומה שצריך."

ענבל פנתה לשיר. "את רוצה שאני אבוא איתך לבית שלך?"

שיר הנהנה, פניה כבושות בכתפה של הגננת שלה.

"בסדר, מהממת. בשבילך."

שלושתן עלו בשביל העפר. ענבל עם שיר בזרועותיה מלפנים, ואמא ודיני כמה פסיעות מאחוריה.

האישה בעגילי החישוק האדומים צפתה בהן כל הזמן מהצד. כשהן פנו ללכת, היא ניגשה לענבל וליטפה את שערותיה של שיר. "אני חברה של אמא שלך." קולה רטט. "הייתה לך אמא מדהימה, שיר. אני מאמינה שתהיי דומה לה שתגדלי."

"מי את?" שאלה ענבל.

"חברה של טובה, קוראים לי קשת." היא ליטפה שוב את שיר. "אמא שלך ספרה לך עלי? היא תכננה להביא אותך יום אחד, כדי שנכיר. איזו אמא שהייתה לך. חכמה ואמיצה ונדיבה. אין אנשים כאלה."

היא נשארה לעמוד בזמן שענבל המשיכה משם, ואז סיננה לעברה של דיני בקול נמוך: "תתביישו לכם!"

במקום העו"סית ישבה הפעם הגננת של שיר במושב האחורי, וגם השכנה שהצטרפה לנסיעה. הילד של השכנה ישב במושב האמצעי, ליד אמא של דיני. אמא שלו האיצה בו לחגור בזמן שיחיאל התניע את הרכב.

"דודה שלך אוהבת אותך, שיר." הוא שמע את הגננת אומרת. "היא תדאג לך מעכשיו במקום אמא שלך. אל תדאגי."

מבטו נפגש דרך המראה בזה של דיני. העו"סית הזהירה אותם לפני כן לא לתת לשיר להבין שהם יגדלו אותה לתמיד, כדי למנוע משבר נוסף אחר כך. אפשר רק לקוות שמילותיה של הגננת לא מזיקות.

המתח בפניה של דיני היה גלוי. זו לא רק הטרגדיה, זו המצוקה שמתנקזת אליה, ההורים שלה והאחיינית שלה. היא לא הייתה אמורה להיות לבד בתוך כל זה.

הכביש לא היה עמוס, יחיאל השתלב בתנועה כששפתיו מתהדקות. היה צריך שלפחות אחד מהגיסים שלו יתעדכן ויגיע גם הוא. היו צריכים לשאול רב מה לעשות, לא להחליט בכזה חפזון. הוא ניסה לומר זאת לחמיו לפני כן, בדרך ללוויה, אבל חש שחמיו לא מסוגל לשמוע כלום.

חמיו משוכנע שהחתונה תדחה אם ישי ידע שהוא צריך לשבת שבעה. זה לא נשמע נכון, הרי לא הכלה אבלה, אלא אבא שלה. היה צריך לברר את ההלכה לפני שלוקחים החלטה משמעותית כזו.

הרכב עצר ברמזור. אביה של דיני העביר יד על עיניו, פניו נפולות. יחיאל לקח אוויר בשקט, הודף את תחושת האשמה שעלתה בו. חמיו נמצא במצוקה איומה, הוא לא יכול לדון אותו.

ובכל זאת, דיני לא אמורה להתמודד לבדה עם הטרגדיה, וגם לא היה אמור להיות מובן מאליו שהאחיינית תגיע דוקא אליהם.

מהמושב האחורי שמע את הגננת מנסה לדובב את הבת של טובה, ואחר כך את חמותו, מצטרפת לשיחה החד – צדדית. אחיינית שלו לא הגיבה בכלום. 

ילדה מסכנה, מי יודע עד מתי תשתוק כך.