הבחורים שלנו מוכנים למלחמה?

לא חלמתי שאצטרך אי פעם לכתוב על הנושא הזה אבל כנראה שכן, לדאבוני הגיע הזמן.

שוחחתי השבוע עם אברך בן עשרים ושלוש. השיחה עסקה השבוע בגיוס בני הישיבות, שאלתי אותו מה לדעתו יקרה אם הוא חלילה יעצר, הרי הוא בדיוק בגיל עליו נסוב החוק. כרגע הוא מרגיש רק את הסנקציה הראשונה, שכן ירדה לו קיצבת הדתות והוא אכן צריך להתמודד עם חור בארנק, אבל כאברך צעיר שאשתו עובדת ומרוויחה, (עדיין) בלי ילדים להכניס למעון ושום סיבה לצאת לחו"ל, הוא מרגיש די בסדר, אין לו שום חששות מהחוק ומתוצאותיו. אולי אפילו הפוך, מבחינתו, מדובר בסוג של אתגר שמונח לפתחו של הדור הזה. "אז מה," הוא שואל בהגיון, "מה נראה לך שיקרה אם יעצרו מאות אברכים? נעבור עם הסטנדרים והגמרות אל מחנות המעצר. נלמד שם. הכל יהיה בסדר. אל תדאגי".

אבל אני דואגת, ודואגת עוד יותר אל מול שלוות הנפש, כי החמודים האלו לא באמת מבינים משמעות מעצר מה היא. האברך היקר דנן מעולם לא ישן על מיטה לא נוחה. הכי פחות נוחה היתה המיטה בישיבה, והיא היתה נקיה ומסודרת עם מזרן תיקני בחדר בוהק עם ארון ומזגן. בבית הפרטי שלו ובבית הוריו הוא ישן על מזרן אורטופדי נח, ויש לו מקום לכל חפץ שהוא צריך, הניקיון כמובן מבהיק בכל פינה ויש את כל מה שבנאדם צריך לשינה שלווה. והאוכל? מצוין ב"ה. טרי ונקי וגם טעים.

אבל סביר להניח שבבית המעצר, כל בית מעצר שהוא, בין אם אחד הקיימים בארץ ובי אם מחנות אוהלים, שמדובר שיקומו כדי לקלוט את כל סרבני הגיוס – לא יהיו התנאים הללו בכלל. כן יהיו ג'וקים ועכברים ופישפשים, ומי מדבר על מזגן בימי הלהט של הקיץ…

ואוכל, אני תוהה לעצמי בקול, גם בישיבה כשהיו זמנים לכל ארוחה, כל מי שהרגיש צורך במשהו אחר? קיבל חבילות מהבית או יצא אל הקיוסק הקרוב וקנה, ובמקרים הכי חמורים התפלחו אל המטבח לטגן צ'יפס באמצע הלילה. בתאי המעצר במדינת ישראל אמנם לא אוכלים פרוסת לחם עבישה ושותים מים מעופשים מקנקן ישן כמו בסיפורי צדיקים, אבל הארוחות בישיבה יהיו ברמה של מישלן לעומת הארוחות במחנה מעצר שיוקם מהיום למחר במהירות, כדי להכיל ולהאכיל עשרות מאות ואולי אלפי בחורים ואברכים רעבים.

והכי חשובה החירות, האפשרות לקום וללכת ולדבר מתי שרוצים עם מי שרוצים ולסדר את סדר היום המתאים לך ולסביבה, החופש הזה יעלם ברגע אחד. מי יודע אם יוכלו ומתי לדבר עם המשפחה, כל התוכניות שתוכננו לעתיד יגנזו ברגע אחד, ואם מישהו ירצה לראות רופא הוא יצטרך לבקש ולחכות ולחכות, ולא משנה כמה הוא סובל. יהיה תור ויהיה סדר ולא תהיה מרפאה ליד הבית שתקלוט אותו באופן מיידי.

וכל זה מדובר באנשים שאין להם משפחות. מה יעשה אברך, אב לארבעה שצריך להוציא את הילדים בבוקר ללימודים כי אשתו יוצאת לעבודה מוקדם? מה תעשה משפחה עם ילדים שתוכניותיה כוללת את אבא כשמרטף כי לאמא אין חופש מהעבודה, ואם היא תבריז ינכו לה מהמשכורת, ואז לא יוכלו לשלם את המשכנתא/השכירות וסתם צרכי היומיום.

ולא דיברנו על הצד הנפשי של הילדים, שינותקו מאביהם ולא על המצב הנפשי של האב המנותק ממשפחתו. ובלי לדעת את תאריך הסיום של כל הסאגה הזו.

הלוואי שכל המילים הללו נכתבו לריק, ועד יציאתם לאור הכל יסודר, אבל כרגע, בשעת כתיבתם, אברכים ותלמידי ישיבה לא יכולים כבר לצאת לחו"ל, לא יכולים להוציא רישיון נהיגה, משלמים מופקע על מעון ובכל פסיעה ברחוב הם תוהים שמא יעצרו…

לא ברור ולא בטוח שלא.

ולשינוי המאד מאד מהותי הזה בחייהם צריך להתכונן נפשית, מנטלית, רגשית, הם ובני משפחותיהם, הורים, רעיות, ילדים.

צריך לדבר על זה!

אנחנו מתנהלים לפעמים בסוג של בועה. דברים מתרחשים כמו מעל ראשינו ואנחנו לא חושבים. ה'סמוך' הישראלי וה'יהיה בסדר' עובדים שעות נוספות… אבל ברגע האמת, חוסר המחשבה הזה עלול להפיל אותנו לתהום, כי לא התכוננו למשהו חדש, מרעיש, מסעיר ומסוכן העלול לנחות עלינו. לא שאפשר להתכונן הרבה אבל לפחות לחשוב על זה, לדבר. לפחות להוריד את מוטיב ההפתעה.

צר לי לכתוב את הדברים והלוואי שזה לא יהיה נצרך. הלוואי שמשהו ישתנה והתורה תילמד בלי חשש, פחד ולחץ. הלוואי שחילינו ישובו הביתה בביטחה, בריאים ברוחם, בגופם ובנפשם, אל נשותיהם, הוריהם, ילדיהם בשמחה. הלוואי שנזכה כאן לשקט ולשלווה לביטחון ולשלום. גם בינינו.

הלוואי.

הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית

ליצירת קשר: 050-4102007, [email protected]