זו היתה שנה+ כל כך מורכבת, שפשוט לא ניתן להכיל אותה ולדאבוננו היא עוד נמשכת. אומנם כבר הרבה יותר שקט ולכאורה המלחמה בשלביה האחרונים או לקראת התחלה מחודשת, ושום דבר לא באמת נגמר עד שלא נגמר, ואין באמת תשובה לשאלה מתי זה נקרא 'נגמר' אם עדיין יש חטופים בעזה, ולכל אחד שכלוא שם בתנאים נוראיים יש משפחה מסביב ועם שמייחל לראותו שב אל ביתו ומשפחתו, ובעוטף עדיין הבתים שחרבו נשארו לאות ועד על מה שקרה, ותושביהם אם הם בחיים מתגוררים במקומות אחרים, בגלות. וגם בצפון כשהתושבים חוזרים אין שום שמחה בחזרה, וגם לא ממש ביטחון או שירותים וחיים נורמליים. את הכל צריך לשקם.
ובכל השורות האלו אין שום חדש, כל מי שקורא עיתון יומי מכיר ויודע וכואב, ומנסה למרות ועם כל הכאב לחיות את החיים שלו עד כמה שיותר באופן נורמלי.
וכמה שמנסים לחזור לאיזו נורמליות זה לא מתאפשר, כי בארץ שלנו המוכה והחבולה, הפצועה והמדממת, בארץ שלנו היפה, הירוקה, האהובה והיקרה קורים דברים לא נורמליים, ואי אפשר שלא לעצור לרגע ולבכות ולצחוק ולשמוח ולהיעצב, כי בתקופה הזו שלנו כל הרגשות כולם דרים בבת אחת בתוכנו ומשמשים בערבוביה, לפעמים כל רגע עם רגש אחר, בסחרור נורא.
כך הרגשתי בבוקר רביעי, ערב ראש חודש, יום הלוויה של משפחת ביבס. השם יקום דמם.
שירי וילדיה המתוקים נכנסו ללב של כולנו. השביעי לאוקטובר גרם לטרגדיות בלתי נתפסות ולתהומות של כאב, אבל הסיפור של משפחת ביבס לא השאיר אף אדם בלי דמעה, שירי עצמה שנחטפה עם שני תינוקים קטנטנים, מתוקים, שעוד לא התחילו את החיים. פניה המבועתות בעזה עולות בראשי כולנו יחד עם התמונות המתוקות של הקטנים בעודם חיים חיים נורמליים ושמחים. ממתי תינוקות משמשים בני ערובה? כשהם נחטפים בידי בני עוולה ונלקחים לאי שם. ההורים של שירי נרצחו באותו יום איום, וירדן הבעל והאב נחטף לעזה, והוחזק שם בתנאים קשים למעלה מחמש מאות יום ובחוסר ודאות נורא.
כולנו קיווינו שלסיפור הזה יהיה סוף משמח, וכולנו היינו על סף התמוטטות כשהתבררה גודל הטרגדיה, שאכזריות לא נתפסת גרמה לה.
וביום רביעי, יום ההלוויה של הביבסים, יצא לנו לנסוע לברית של תינוק יהודי חדש, שמקיים בגופו את 'בדמייך חיי' של האומה היהודית. יצאנו בבוקר בשעה שמונה ורבע מאשדוד לירושלים. בתחילה לא הבנו, זו לא שעת עומס ידועה בעיר, ואנחנו נסענו במהירות הליכה אל היציאה הדרומית של אשדוד, מביטים בתמיהה על הפקקים הלא רגילים. בדרך כלל בשעה זו התנועה זורמת, ותהינו עם עצמנו מה קרה, ואז נזכרנו. הביבסים! הם אמורים לעבור בכביש ארבע מראשון לציון בדרכם למקום מנוחתם האחרונה בדרום, זה כביש היציאה מאשדוד ויש עליו ברגעים אלו פי עשרה ויותר רכבים מאשר בכל יום ולכן קשה לצאת מאשדוד.
הנסיעה שלנו היתה איטית מאד בהתאם למצב, ועוד לפני שהגענו אל גשר היציאה כבר היו הדמעות בעיניים, שמונה וחצי, רבע לתשע, אלו שעות לימודים ושעות עבודה, והמוני בני ישראל באו לחלוק כבוד אחרון. המונים ממש עמדו לאורך כל הדרך עצובים, מחזיקים בידיהם בלונים כתומים או שלטים של פרידה. כולם כולם באו ללוות את הביבסים. זה היה עם ישראל באחת השעות הקשות והיפות שלו, אנשים ויתרו על עצמם, על זמנם, על עבודתם, על רווחיהם, כדי ללוות את שירי, אריאל וכפיר.
כולם בהזדהות, אף אחד לא יודע ולאיש לא אכפת מה שירי היתה מצביעה בקלפי, כולם באחדות מופלאה, בלי מריבות של הפגנות, בלי מחאות, רק עם כאב גדול. בלב אחד כולם באו להביע הזדהות, לכאוב ביחד, ולהגיד, בלי מילים, למרות חילוקי הדעות, ההפגנות, ההתפלגויות והפוליטיקות, בשורה התחתונה אנחנו אחים ואין עם יותר אכפתי, מסור ואוהב מעם ישראל.
הלוואי שנזכה לראות את זה בזמנים שמחים.
הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית
ליצירת קשר: 050-4102007, henya10@012.net.il
תגובה אחת
גם אני ראיתי את הכמויות האדירות באותו יום, החל מהכביש של סעד- שדרות ועד אשדוד.
בכל צומת עמדו עשרות- מאות אנשים, נשים, נערים ונערות. עצרו את החיים- עבודה, לימודים, עיסוקים ויצאו כולם לזכות ללוות את הקדושים הי"ד.
לא היה אפשר שלא להתרגש מהעם שלנו… התקשיתי לנהוג מהדמעות שסימאו את עיניי…