אני אוהבת אנשים פשוטים,, שמוצאים ים של אושר בקערה של מרק. כאלו שיודעים לראות יופי כמעט בכל דבר, שחיים את הרגע ופחות את העבר והמחר.
אנשים פשוטים שלא מנסים להיות משהו אחר, הם מה שהם, לא פחות ולא יותר, אנשים פשוטים שלא צריכים להוכיח כלום, הם יודעים מי הם מבפנים, מרגישים הכי בנוח בתוך עצמם, הם לא יטרידו אותך בזוטות, תמיד ימצאו על מה להודות, יש להם עדיין זיק בעיניים, וחלום אחד בכיס או שניים.
העולם המערבי מדחיק אותנו למרוץ אין סופי שמקצתו הוא נכון, אבל חלק גדול ממנו הוא השתעבדות מיותרת שאפשר על ידי מחשבה ועבודה לצאת ממנה. אם ניכנע לכל מה שהעולם דורש מאיתנו, נמצא את עצמנו בעומס, בקריסה ושחיקה, שמונעת מאיתנו להתבונן בדרך, להביט במטרה, ובעקבות העומס נשמטים לנו הרבה דברים מהעיניים.
המטרה בעיסוק בגינון ובכלל עם צמחים זה תרפיה שכל מטרתה היא להביא אותנו להתבוננות להרגעה, להיות בכאן ועכשיו, להתרכז במה שיש, להיות בינוני, להסתפק ב"צלחת מרק", לא לשכוח את המטרה, לא להתבלבל מאחיזת עיניים של העולם הזה, היום אתה כאן ומחר לאן אתה הולך… להתחבר אל האמת הפנימית ולא לפחד להיות באמת הזו.
הרקפת מתחילה את חייה כפקעת זעירה. בימות הקיץ היא ישנה, ובבוא החורף היא פורחת. בהתבוננות בצמח המופלא והקסום הזה, אנחנו רואים את כיפוף הפרח, ואז את צמיחת עלי הכותרת כלפי מעלה. יש כאן כניעה מתוך ענווה. הרקפת יודעת מי היא, ראשה מעט למטה, ומשם היא צומחת. לא פלא שאחרי הכיפוף הזה, היא זוכה לכתר על ראשה.
הרקפת צריכה קור. בימים קרים הכי טוב לשים אותה על אדן החלון או במרפסת, ככה היא מקבלת את הקור שהיא צריכה, ואם היא מושקת על ידי הגשם – מה טוב. אם יש ימים חמים בחורף, ולצערנו בחורף הארץ ישראלי יש בהחלט ימים כאלו, משקים אותה במי קרח.
בקיץ מוציאים את הפקעות, מייבשים אותם ושותלים אותם בתחילת החורף.
שנצליח תמיד לצמוח ולשמוח על ידי התבוננות פנימה : )
אודל אלי היא תרפיסטית בגינון טיפולי וויסות חושי באמצאות סנוזלן.
תגובה אחת
שלום וברכה- תודה על הטורים המחכימים והמרתקים-
יש לי בבית אדנית עם רקפות- פורחות יפה עכשיו—
מה הכונה שבקיץ מוציאים ומייבשים.
הם כבר אצלי שנה שלישית ובקיץ הם פשוט לא נראות—
ואז מגיע החורף וכמו בקסם הם מתחילות לפרוח.
האם יש יתרון וכדאי לי להוציא אותם בקיץ- לייבש (בכלל איך עושים את זה ואיפה שומרים אותם??)
או שזה בסדר שהן פשוט נמצאות בקיץ בתוך האדמה?
תודה!