24 שעות במיון

אחרי חצות אנחנו מגיעים למיון. כאבי בטן לא ברורים ותוצאה מעצבנת של בדיקות הדם גורמות לרופא התורן ב'טרם' לשגר אותנו מידית לבית החולים הקרוב. מרגע הרישום מדובר בצוות אדיב במיוחד, כולם סבלנים, מאירים פנים, וכולם ממלמלים מנטרה אחידה: 'סבלנות גברת סבלנות'. אין לי מושג מה זה אומר, כי מבחינתי בסיטואציה הזו, להיות בסבלנות זה להניח חולה שמגיע מטרם לשבת על כיסא כמעט יממה… לבקר אותו מידי פעם בחדר הצדדי בו הניח את גופו הדואב, ולהגיד בפעם המאה שעוד רגע יבוא הכירורג…

הרגע הזה הוא שעה ושעתיים ושלוש וארבע… האחות בעמדה באמת מסכנה, היא לא אשמה, אבל אין לי למי לגשת חוץ ממנה. היא מסבירה: הכירורגית נכנסה לניתוח דחוף ולכן תגיע לבדוק את הפציינט החדש כשתצא מהניתוח.

מה זה תצא? כמה זמן אורך ניתוח? אפילו אני, המאד לא רופאה בעליל, יודעת שניתוח יכול לקחת עשרים דקות וגם עשרים שעות, אני שואלת.

'גברת, סבלנות, אי אפשר לדעת, כשהיא תצא מהניתוח היא תבוא אליכם'.

'רגע', אני תוהה, 'בכל המחלקה הזו, בתוהו ובוהו של עשרות חולים, יש רק רופאה אחת? והיא זו שגם מנתחת ונעלמת  מידי פעם לשעות?'

'כן גברת, יש לנו רק רופאה תורנית אחת, והיא גם בניתוחים'…

מסתבר שזה ניתוח ארוך, אולי שניים, אולי שלושה… עוברות עוד כמה שעות. מסתבר שהיא יצאה, עוד רגע תבוא… ועוד שעה חולפת. הבנאדם, להזכירכם, מישהו שמרגיש רע עד כדי שהלך לטרם, מישהו שבטרם עשו לו בדיקות והם היו כל כך גרועות ששלחו אותו בבהילות לבית חולים… והוא עדיין יושב על כיסא במיון!!! כבר לקחו לו מדדים, הכניסו צנטר לאינפוזיה, אבל אין מי שייתן הוראות מה לעשות.

אחרי שעות מגיעה הבשורה: "הכירורגית… אההה… לא היא תגיע אליכם, אלא הרופא האחראי".

איך קרה שקיבלנו מדרג גבוה יותר? זה משום שאני מחייגת כל שעה עגולה לכל העסקנים שיש בעניין ומטרידה אותם, כי גם אדם בריא שיושב על כיסא 12 שעות (!!!!) יכול להיות חולה, במיוחד אם אין לו תאבון והוא לא אוכל, ואין לו עירוי כי הרופא לא הגיע…

בסוף, כמו בסיפורים עם הפי אנד, אחרי ארבעים עמודים או ארבע מאות,  הרופא בא, אמר מה שהוא חושש שיש, והודיע שעלינו להתאשפז לברורים. לא, הוא לא יודע לכמה ימים, לא לחשוב שמחרתיים משתחררים גם אם זו שבת. לא, אי אפשר ללכת הביתה ולחזור מחר, בוודאי לא אחרי שבת.

אז מה עושים עכשיו? שוב ממתינים…

מחכים למיטה בפנימית. נחכה. מה אנחנו יכולים לעשות? נמתין ונתייבש על אותו כיסא כמה זמן שצריך עד שתתפנה מיטה. בשעה מסוימת בצהריים (!!!) אחרי הצקות חוזרות ונשנות לצוות במקום, שלומד עד מהרה את שמי, וטלפונים לכל עסקן שהצלחתי להשיג את מספרו בשנתיים האחרונות, מודיעים לנו שיש מיטה בפנימית. הבשורה מגיעה בערך בשעה שלוש אחר הצהריים (מצטערת על אי הדיוקים בשעות, מי שנכנס למיון מאבד את תחושת הזמן…) ואנחנו מתחילים לחכות למיטה שכבר פנויה בפנימית… רק עוד רגע ועולים…

'עוד רגע' במיון זה הגדרה של משהו לא מוגדר. אנחנו עולים למחלקה בשעה עשר בלילה!!! יממה פחות שעתיים מרגע הכניסה למיון. שעתיים קודם גם האחות מבינה שזו התעללות בחסרי ישע ומפנה לנו מיטה במיון (!!!) המיטה שלנו מחכה ריקה בפנימית, כי חסרה איזו חתימה פורמלית…

בסוף אנחנו מתאשפזים אחרי יממה (!!!) והשם הטוב עושה לנו ניסים. מתברר שזה כלום, ועוד לפני שבת אנחנו חוזרים הביתה מותשים אך שמחים. אפילו בלי כדור…

וכל השבת אני מהפכת במוחי את מה שהתרחש במיון. אף אחד לא מגיע לשם כי מתחשק לו. וכולם כואבים  וחולים וזקוקים לרוגע, לשקט ולטיפול, ובמקום זה הם מקבלים מלחמת התשה, בלגן. אנשים שבאים והולכים, בוכים וגונחים, מכשירים מצפצפים, קריאות וגרירת מיטות, מהומה רבתית שיש לה אולי סדר ומשמעות, אבל מוסיפה לכל מחלה כאבי ראש קשים.

הצוות משתדל לעשות ככל יכולתו, האנשים מדהימים, מלאי אמפתיה וסבלנות וקצרה ידם מהושיע. מעט מאד צוות על מידי הרבה חולים זו משוואה חולה.

ושר הבריאות? אתה בטוח שביקרת בבית חולים לאחרונה? זה לא חלק מתפקידך לראות בצורה מציאותית את מה שקורה בתחום אחריותך?

נ.ב.

לתוך כל המהומה בחדר המיון, מגיעה עגלה של עזר מציון מלאה מאפים ודברים טובים, קפה או שוקו, ממתיק או סוכר, וחיוך מכל הלב ומלא סבלנות. תאכלו, תיהנו, שיהיה לכם לבריאות. איזו נקודת אור.

תבורכו ושלא נצטרך.

הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית

ליצירת קשר: 050-4102007, henya10@012.net.il

Photo by Marcelo Leal on Unsplash