חושבים על אומנה/ אימוץ. את יודעת משהו על זה?

שלום דבורי
אני לא יודעת אם התגובה שלי תעזור לך.
יש לי 2 ילדים באומנה.
לא היה לי תהליך קשה מול הרווחה, כי הם פנו אלי.
האמת שרציתי להעלות את הנושא כאן בחוכמת ההמונות, אני מחפשת חברה לחלוק איתה חוויות, קשיים נסיונות וכו'
לך אני רוצה לומר שחשבי טוב על המניעים שלך-
את בטוחה שהאהבה שתעניקי לאחר תרפא אותך?
יש לך עוד מניעים?
אני כל הזמן שואלת את עצמי, למה אני עושה את זה?
אני רוצה להוכיח שאני צדיקה?[רק לעצמי!]
אני מרחמת?
וגם לגבי האהבה לילד, אני קבלתי 2 ילדים מעל גיל 3,
את מדברת על תינוק
לקח לי זמן לאהוב אותם ממש ולהילחם על החיים שלהם… שיקבלו טיפול רגשי ועזרה מקצועית בלימודים,
זו לא אהבה כמו אהבת אמא טבעית, במיוחד באומנה שיש להם אמא ברקע כל הזמן.
עוד נקודה, באומנה יש את ההורים ויש להם דעה, באימוץ אני משערת שהילדים ברשותך הבלעדית
לפעמים קשה לי לחשוב מה קורה אתם כשהם הולכים להורים שלהם
ואני יודעת שיבוא יום ואני אצטרך להיפרד מהם:(
אל תבני על הרבה תמיכה ממשפחה וחברות, אני עדיין מנסה להבין למה:)
הרב אמר לנו שכשדנים את האדם מי שמרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים.
ויש עוד המווון מאמרים שמחזקים אותי
אני מסוגלת להמשיך לכתוב עוד המון,
מה מעניין אותך במיוחד?
יש כאן עוד משהי שיש לה ילדים באומנה ותשמח שניהיה בקשר?

יש לי ילדים באומנת קרובים. אנחנו פנינו לרווחה, וזה תהליך שונה לגמרי. באומנה רגילה פונים לחברת האומנה, עוברים מיון, הדרכות, התאמות ועוד. אני מעריכה שזה תהליך ארוך, אבל כשאת בתוך התהליך, אני מניחה שאת מקבלת מענה צמוד.
במקרה שלנו עברנו קודם דרך הרווחה, ואחרי זה הם הפנו אותנו לחברת האומנה. התהליך נמשך כבר מעל שנה, ולא הסתיים. מה שאומר שאין לנו כרגע ליווי, עזרה לילדים, יעוץ ותקציב. אני חושבת שזה מאד משנה באיזה עיר מדובר, הרווחה מתנהגת אחרת בכל מקום.
אצלנו המחויבות והאהבה היתה לפני, והמקרה שונה לגמרי, אבל צריך לזכור שתמיד יש אנשים בתמונה, את לא מחליטה לבד, יש התערבות שלהורים / משפחה / עוסיות, הסדרי ראיה בזמנים שאולי לא יתאימו לך, שנפלים בדיוק בחגים המשפחתיים, ילדים שחצויים בין לבין.
לא בטוח שזה אהבה רגועה שמרפאת… זה השקעה עצומה, סיפוק, חסד… תלוי במקרה כמובן.

הצטערתי לשמוע על כאבייך. לפני שנתיים וחצי לקחנו 2 ילדים שהם אחים לאומנה.
אם לא היינו מטלפנים ודוחפים את הרווחה הארגון שנרשמנו אליו הילדים לא היו מגיעים … התהליך שלנו ארך חצי שנה בערך אבל בסוף חיכינו 5 שנים. כמה שיותר צעירים זה יותר טוב. אנחנו לקחנו כשהיינו בני 48. אני מרגישה לפעמים שאני נותנת כל כך הרבה ומפסידה את זמן האיכות שהייתי צריכה עכשיו לחוות כשהילדים האישיים שלנו גדלו. אנחנו באומנה חסויה וכל מקרה הוא לגופו. אני מאמינה שבסוף כל ילד שמגיע למשפחה זאת יד מכוונת משמים שצריך הוא להיות במשפחה הזאת!!! מדברים איתנו על אימוץ. יש הרבה רגעי משבר, ועצבים אבל יחד עם זה יש חויות והצלחות. יש ליווי מצויין ככה אנחנו מרגישים דרך הארגון(שחר) . אם תרצי עוד פרטים בשמחה , איילת

ואו קטע שפתאום הגעתי לשיח פה. אני כבר שנים רוצה לאמץ ילד אבל הבנתי שיכולה רק אומנה כי אני לבד ולא בזוגיות . וכמעט השנה התחלתי את התהליך ואז הבנתי שצריכה לחכות ותקבל עוג מידע ולשוחח עם עוד נשים . בעיקר יחידניות שלקחו אומנה. אשמח ממש אם יש מישהי פה יחידנית . מה גם שלי איו הורים הם נפטרו ולא תהיה לי תמיכה משפחתית. כמה זה אפשרי? למרות שזה החלום שלי להיות אמא לילד אומנה או מאומץ .
קראתי אתכן וממש נשמע תהליך לא פשוט.. כל הכבוד לכל אחת פה על הכוחות נפש .

בהיותי אם אומנה לשתי ילדות, אני ממש ממליצה לקחת את הפרויקט הזה.
ההרגשה הזו, שאני יודעת שהחיים של הילדות הללו ניצלו וניצלים אצלנו, זו הרגשה שקשה לתאר במילים.
זה גם נותן המון לילדים בבית,
הם לומדים לתת משלהם, לפתוח את הלב, זה בהחלט על חשבונם לפעמים, הן טכני והן בפניות שלנו אליהם,
אבל אצלנו, בכל אופן, הם שותפים פעילים בגידול הילדות, כך שהם מרגישים ממש שליחות וכייף בגידול שלהן,
כל התפתחות קטנה שלהם וספור מעניין שקורה איתן, הם רצים מיד לשתף אותי בהתרגשות,
ואני מדברת על כולם, גם ילדתי בת ה-12, בני הבוגרים בישיבות, הנשואים שלנו והנכדים, כולם מחוברים לזה מאד.
ערב אחד שישבנו ודיברנו על הנושא אמרה לי ביתי "אמא תודה, הן המתנה הכי גדולה שנתת לי בחיים".
גם המשפחה מסביב, גם אם בהתחלה פחות תמכה וקצת חששה, עכשיו כבר אוהבת אותן ושותפה לעניין.
אני חייבת לציין שההתחלה קשה, המשפחה בכל זאת גדלה ומשתנה והמרקם החדש אמור להשפיע על החיים.
גם טכנית, יש נסיעות למרכז קשר פעם בשבוע, פעם בחודש ביקור בית של מנחת אומנה וגם סתם כל מה שמצריך ילד, טיפולים רגשיים (מומלץ מאד לילדים הללו) טיפולים רפואיים ועוד…
כדאי מאד לקחת צ'אנס לשנה הראשונה, ואז הכל יכול להראות קל ופשוט יותר, היום אני לא יכולה לדמיין את המשפחה בלי הילדות הללו, הן ממש חלק ממנה לכל דבר ועניין ואני משתדלת לא לחשוב על האפשרות שיום יבוא ויקחו אותן, אני יודעת שזה יהיה לנו קשה מאד.
–
כבר הרבה זמן אני רוצה להיות בקשר עם חברות למסלול, לפתוח איזו קבוצה של שאלות ועזרה טכנית הדדית, וכן מקום לתמיכה ושיתוף רגשי. יש הרבה מקרים שנתקלים באיזושהי בעיה שהורים אחרים כבר הסתדרו איתה ויוכלו לעזור בקלות, או סתם הצפה של נושא מסוים מול רשויות הרווחה, וגם שיתוף רגשי מאד יעזור ויתמוך, כך שמאד חשוב לדעתי שיהיה איזה פורום או קבוצה שנוכל להיות בקשר.

אשמח לשמוע תגובות על ההצעה