100: טוב שאת נזכרת

"חבל זה דבר טכני." היא אמרה לחזקי.

"גם מיטה בטוחה לישון בה היא דבר טכני, וגם חביתה או שניצל הם ענין טכני, וגם מכונה לכבס בה את הבגדים היא דבר טכני לגמרי." קולו היה מלא מרירות. "אם מישהו היה מזמין את טובה לבית, היא לא הייתה סובלת בצורה איומה כזו ברחוב, והיא לא הייתה מתפרקת ככה נפשית ומתדרדרת. היא גם לא הייתה צריכה את הלל שיעזרו לה."

"היה לה בכלל טלפון אז? איך הם יכלו להתקשר אליה?"

כמו שיחיאל אמר, חזקי מעורב רגשית עמוק בצד של טובה, הוא רואה הכל דרך שם.

"בהתחלה באמת לא היה לה ונגיד שאחר כך הם לא ידעו שיש, אבל בחתונה של כרמית כולם פגשו אותה. זה כן ברור. הדודים היו יכולים לקחת ממנה אז את המספר שלה."

עיניים חודרות, מוקפות באיפור כהה.

תג זר על החולצה המגוהצת.

שלושה עגילים על האוזן.

'את בדיוק כמו אבא ואמא!'

"החתונה של כרמית הייתה שלש שנים אחרי שטובה עזבה את הבית." פיה של דיני היה יבש.

"מה זה משנה? הם יכלו לפחות אז לעזור לה."

"באמת, חזקי. הדודים ראו שטובה עצמאית, שהיא עובדת, למה שיחשבו שהיא צריכה עזרה?"

"לא יודע. לי ברור שבחורה בגיל הזה שנמצאת בנתק מההורים צריכה שלפחות ישאלו אותה אם היא מסתדרת, ושאפשר להבין שאם היא מלצרית זה לא אומר שהיא לא במצוקה, אולי להיפך." הוא נאנח בקול, כמי שכבר לא מצפה לכלום מאף אחד. "לא משנה, דיני. הדודים הם לא באמת הנושא העיקרי. הם רק עוד משהו כואב. כשאדם מרגיש שהוא נזרק מהחיים ושלאף אחד לא אכפת, אז כל אחד במעגל המשפחתי שלא מרים אליו טלפון לפחות כדי לשאול האם הוא יכול לעזור במשהו – מחריף את תחושת הדחיה."

"אני לא חושבת שהדודים היו אמורים להבין את זה לבד."

"אולי לא. בקשר לשיר – אצל ישראל זה סופי, הוא אומר שאין אפשרות שהם יקלטו ילדה חודשיים וחצי לפני לידה. אולי יש בכל זאת סיכוי שנחום ואביגיל ישנו את דעתם. צריך לנסות לדבר איתם. אולי תדברי עם אביגיל?"

דיני נגסה בשפתה התחתונה.

"קצת מגוחך שננסה לשכנע גיסה במקום כל אחד את בן הזוג שלו."

"מה אפשר לעשות." נימת קולו של אחיה הייתה בלתי חדירה. "אני חושב שכן כדאי שתנסי לדבר עם אביגיל. ברור וברור שהיא לא חייבת כלום, וגם תגידי לה את זה. אבל לפחות לנסות כן להבין אם באמת היא זאת שלא רוצה, ואם יש סיכוי שהיא תשקול את הרעיון שוב. תגידי, אבא ואמא מעודכנים בכל זה?"

"כל מה?"

"נו, את יודעת, הדיונים מי לוקח את שיר."

"מי לא לוקח את שיר."

הוא השמיע צחוק מתוח.

"ברור שהם מעודכנים, והם כמובן דואגים מאד." אמא שואלת אותה כל הזמן מה קורה. האם זה אומר שאמא מעדכנת גם את אבא? עד לפני שבועיים וחצי לא הייתה שום שאלה כזו.

"מה הם אומרים?" שאל חזקי.

"אמא אומרת כל הזמן שהיא מבינה שקשה, אבל גם שחייב להיות שמישהו ייקח אותה בסופו של דבר. אני באמת לא יודעת מה יקרה אם אף אחד לא יסכים."

דיני התיישבה. טובה באמת הגיעה להלל רק בגלל שלא היה לה איפה להיות?

"רציתי לדבר איתך בקשר לשיר." בערב היא החליטה להתקשר לאביגיל.

גיסתה ענתה מיד. "מה בקשר אליה?"

"היא בסדר, בגדול. זאת אומרת היא אצלי לבינתיים, את בטח יודעת. היא חמודה מאד, ראית אותה, כשעלינו לקבר."

"כן."

"היא משחקת עם הילדים בבית. היא עוד לא מדברת, לצערי. אבל היא כן מחייכת ומצביעה ומראה מה היא רוצה."

"היא שותקת כל הזמן?"

"כן, חוץ מאשר עם חזקי."

בעצם, אביגיל לא יודעת מהסיפור של חזקי?!

נחום לא יודע, כנראה. חזקי מן הסתם לא סיפר לאף אחד. ולכאורה גם מוטי לא.

אולי אמא סיפרה לחלק מהילדים אחרי שנודע לה שחזקי הסתיר?

"חזקי הצליח לדובב את שיר בבוקר שאחרי החתונה של רחלי, כשהוא בא לכאן לדבר איתה." את זה היא בכל מקרה יכולה להגיד לאביגיל בלי להסתבך. "וגם בגן היא דיברה."

"איזה גן?"

"ביום חמישי חזקי לקח אותה לגן שלה, גן חובה שהיא למדה בו כל השנה. יחיאל הסיע אותם לבאר שבע. היה צריך גם להביא את הדברים מהדירה, כי נגמר החודש של השכירות."

"לאן לקחו הכל?"

"חזקי לקח לבית שלו, אני חושבת. את החפצים של שיר הוא הביא לכאן, לבינתיים." דיני גיששה אחרי המילים. "נחום בטח אמר לך שצריך שמישהו מהמשפחה ייקח את שיר אליו, לגדל אותה."

"כן."

"האמת שאני הייתי רוצה, אבל יחיאל לא מסכים. והאמת שלא נעים לי לבקש ממך. זה יוצא ממש לא לעניין שאנחנו בעצמנו לא משאירים אותה אצלנו, ואני אחות של טובה ושואלת אותך, אבל אין לי כל כך ברירה, כי זה באמת חשוב שמישהו במשפחה יגדל את שיר. קודם כל בשבילה, כי ברור שתהיה לה יותר יציבות ושייכות והרגשה שאוהבים אותה אצל אחד מאיתנו מאשר אם היא תלך למשפחה זרה. וגם בשביל ההורים שלנו, שאת בטח יודעת, מאד מאד חשוב להם ששיר תישאר במשפחה."

היא השתתקה בתחושת אי נוחות עמומה. אין לה מושג מה אביגיל חושבת.

"אני שומעת." שמעה אותה אומרת.

"אני באמת מרגישה שלא מתאים מצד אחד שאני מבקשת, במיוחד שאנחנו בעצמנו לא לוקחים אותה, אבל בגלל שזה כל כך קריטי, אני שואלת אותך בכל זאת, אם יש אולי כן סיכוי שזה יסתדר לכם, אם.. אם יכול להיות שזה כן יהיה אפשרי, שאת מוכנה לחשוב על הרעיון."

היה שקט מעבר לקו.

דיני חיכתה רגע.

"מה את אומרת, אביגיל?"

"טוב שאת נזכרת."

"מה?"

"טוב שאתם נזכרים לדבר איתי." המילים הגיעו, מהירות, חטופות. "טוב שאתם נזכרים שזה קשור גם אלי איכשהו אם לנחום יש עוד אחות. שאולי אני גם קצת קשורה למשפחה."

"אביגיל – "

"שש שנים אני במשפחה. הכי קצת מכולם, אבל שש שנים! אני לא אוויר! חמש דקות לא היו לך עד היום כדי לספר לי שיש בת במשפחה שלא שמעתי עליה. חמש דקות להגיד על אחות שלכם. חמש דקות לספר שיש לכם אחות חילונית שכבר אין לכם קשר איתה. זה היה כאילו מיותר שאני אדע. עכשיו את נזכרת."