שדכנות

שמתי לב שכל כמה זמן נפתח כאן שרשור כזה, והטונים מתחממים מאוד.
סקאלת התגובות חוזרת על עצמה:
מצד אחד: "אי אפשר לשפוט רווקות. אתם לא מבינים מה אנחנו עוברות, אז אל תייעצו, אל תגידו מה היינו צריכות לעשות, ואל תציעו הצעות לא קשורות או מעליבות. אנחנו לא מורידות סתם."
ומהצד השני: "למה שוכחים אותנו? למה לא מציעים? למה אפילו האחים לא חושבים עלינו? למה ההורים רק לוחצים, והשדכנים בכלל לא עושים מספיק?"
ואני תוהה אם יש קשר בין שני הדברים.
לצערי אני מכירה את הנושא גם מהמשפחה הקרובה, אבל בחרתי לא להיכנס כאן לדעתי האישית.

אני רווקה, וגם חושבת שליווי בנות בשידוכים יכול לעזור, יכולה לאמר אפילו שאמא שלי מעודדת אותי ללכת..
אבללל – גם לי צרם מאד התגובות של "מלווה בנות בשידוכים", הצורה שהיא יוצאת נגד ההורים היא נוראית.
ולא צריכה שיספרו לי על הורים נוראים, מכירה כמה וכמה סיפורים כאלו, אבל הם נדירים!!
אם זיהית מקרה מסוים – חזקי את הבת, גשי להורים, דברי איתם, הסבירי להם את חומרת הענין
אבל הנימה כאן היתה שכביכול כמעט תמיד או ברוב הפעמים של רווקות מאוחרת – האשמה על ההורים.
וגם אם זה נכון – יש צורה איך להתבטא!!
אם את רוצה לחולל שינוי – זה לא יקרה בדרך ההתנגחות הזאת…
ובאופן כללי מצפה ממישהי שעוסקת בתחום רגיש כזה – להיות קצת יותר רגישה, כן, גם כלפי "הורי רווקות שהורסים להן שידוכים"
האמת – התגובות חזרו על עצמן שוב ושוב, היו נשמעות "צעירות" מידי, מתלהמות וכלל לא מכבדות את הפורום היקר הזה (וחבל גם שנוצרה "רתיעה" מליווי בנות בשידוכים שהרבה פעמים יכול להועיל)
שבי רגע – אולי כדאי לא לאשר יותר תגובות בנושא.
מרגישה שזה דיון שרק מסב צער לכל הנוגעים בענין – שדכניות, רווקות, והוריהן.
מקווה שאני טועה, ונשים כן נתרמו מהדיעות כאן ופתחו ראש – אבל לעניות דעתי הוא כבר לא תועלתי (פותחת האשכול מן הסתם כבר קיבלה תשובה)
לסיום – שולחת מכאן חיבוק חם לכל הרווקות באשר הן, הוריהן, שדכניות יקרות, ו-מלוות בנות בשידוכים 🙂
שנראה כולנו ישועות בקרוב!!!

חבירות יקרות
לא היתה פה הסתה,
ולא נכתבה פה הכללה,
באו לפה מאמנות/מלוות יקרות וחשובות שליחות של גדולי הדור שליט"א וסיפרו מתוך הקליניקה, סיפורים עם פרטים מושמטים.
ובאו נשים יקרות ומצומצמות וזעקו.. על מה ולמה?
קצת להגדיל ראש בבקשה.