גם אתם בטח נעזרתם ב"יד שרה"

בשבוע שעבר נפטר הרב אורי לופוליאנסקי זצ"ל. מעולם לא פגשתי אותו באופן אישי לא דיברתי איתו לא כתבתי לו.

וחבל.

כי הגיע לו לדעת כמה הוא נגע אישית באנשים שאפילו לא הכירו אותו.

כי בשמונה השנים האחרונות, שש מהן היו השנים האחרונות לחייו של אבי, שנפטר לפני שנתיים, ומאז שחלה, לא היה שבוע שלא זכרנו את רבי אורי, ולא היה חודש שבו לא שאלתי את עצמי אילו זכויות יש לאדם הזה בעולם הזה ועם איזה מטען הוא יגיע לעולם הבא.

אז אני לא מכירה את כל מי שנעזר ב'יד שרה', אני מכירה רק אותנו, המשפחה הפרטית שלנו, שמהרגע שאבא אושפז לראשונה התחלנו להכיר את 'יד שרה' כמעט בכל המחלקות שלה. התחלנו מ'הקל' וסיימנו 'כבד'… הכרנו הליכונים רגילים ונפרדנו עם מיטת בית חולים, עם מנוף ושאר אביזרים מורכבים, שמי יודע אם היינו יכולים לעמוד במחירם לו היינו צריכים לרכוש אותם.

ולא היינו צריכים לרכוש בזכותו של רבי אורי, כי הוא רכש כל מה שהיינו זקוקים לו, עבורינו ועבור כל עמך בית ישראל, שכן תמיד היה ביקוש ער לכל האביזרים שיד שרה סיפקה, בעדינות, ברגישות ועם שירות שכולו חיוך.

כי כן, מעבר לעובדה שהם סייעו פיזית ממש בכל מה שחולה ניזקק לו, השירות של 'יד שרה' הוא חלק גדול מהבריאות של מי שנעזר בהם, כי זו לא היתה סתם השאלת חפצים, זה לא היה עוד גמ"ח, זה היה הלב. הכל בחיוך, באדיבות, בשמחה, כאילו אנחנו עושים להם טובה שאנחנו נעזרים בשירותים שלהם…

וזה לא קורה לבד, השירות הזה שניתן מכל הלב, הוא בדיוק אבן הפינה עליה נבנה כל הגמ"ח העצום הזה בצלמות ובדמותו של המייסד, ההוגה, החוזה והמיישם. כי החיוך של רבי אורי היה חיוך מפורסם, מוכר. זה היה חלק ממנו וזה היה הדי.אן.אי שהושתל במוסד המדהים הזה.

מידי פעם יצא לנו להגיע אל המשרדים, כי מעבר להשאלה ארוכת טווח מדובר במוצרים שיש להם בלאי לא פשוט, כיסא הגלגלים שמתגלגל על מדרכותיה השבורות של ירושלים צריך לאתחל את עצמו  ביסודיות מידי זמן, ואת זה עושים במשרדים של יד שרה, באים, מפקידים בחיוך ומקבלים אחד תקין ונכון לעזרה בחיוך נוסף, כי ככה זה עובד, מתי שאתם מגיעים ולאיזו סיבה שתהיה, כלומר אתם תמיד בצד של המקבלים, אתם מרויחים על הדרך שירות מכל הלב, כי זה קשה גם ככה להזדקק לעזרה רפואית, זה מגיע תמיד עם רגעים קשים, אז ביד שרה מבינים שלא באתם למשרדים בכיף אלא כי הייתם מוכרחים את העזרה הזו והיא כואבת, כי מדובר בחולים. אז הם מנסים להקל ושוב להקל ולחייך, ואחרי זה לצלצל ולשאול אם הכל בסדר, כאילו קניתם שירות כלשהו בכסף מלא ובמחיר יקר, ולא כאילו קיבלתם הכל תמורת מצווה.

ובכל שיחה עם השירות שמעבר לקו ואלו שהביאו כל מוצר שהוא אל אבא הביתה ואלו שתיקנו ואלו שבדקו עבורינו אצל כולם היה את החיוך הזה, מאור הפנים, השירות שהוא הרבה יותר משירות. הוא תפיסת עולם. תמיד אמרנו תודה בהתרגשות, תמיד שאלנו איך לא נגמרת לכם האנרגיה של לעזור. תמיד התפעלנו. זה באמת לא 'אחרי מות קדושים אמור'…

כל המיזם הענק והבלתי נתפס הזה נולד בצלמו ובדמותו של רבי אורי, שאסף במהלך השנים מיליוני זכויות של כל מי שנעזר ב'יד שרה', של כל מי שהשתמש במכשיר כלשהו, של כל מי שזכה לחיוך ברגע קשה.

ועם כל הזכויות האלו הוא עלה לשמי מרום, וברור לי, ממש ברור, שהוא נמצא במקום מצוין, הכי קרוב לכיסא הכבוד. כי מגיע לו.

והזכויות? רק יוסיפו וילכו כי רבי אורי עזב, אבל הוא השאיר הרבה מעצמו כאן למטה במקומות שימשיכו לעשות טוב. בשמו.

הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית

ליצירת קשר: 050-4102007, [email protected]