רצוף אהבה, פרק ראשון – העיניים של שירה

 לשירה יש עיניים יפות.

היא יפה באופן כללי.

 "תיזהרי עליה" אמרה לי ברכי גיסתי בפורים כשהיא היתה גם עם קצת איפור.

"היא נראית מידי טוב"…

 ואפילו ברכי גיסתי החמודה שמכירה את שירה לא ידעה כמה המשפט הזה לא מצחיק.

 כמה מחמאה יכולה להלחיץ.

 כי שירה נראית טוב.

 גבוהה, רזה, אוהבת להתלבש יפה, היא גם מבינה בזה, יודעת יותר טוב ממני מה 'הולך', 

נראית בחורה בסמינר אפילו שהיא רק בת 14, היא גם מדברת לפעמים כמו בחורה בסמינר, לפעמים אפילו בוגר מזה,

אבל זהו שזה רק לפעמים,

כי לפעמים לא.

וכמה קשה החבל הדק הזה בין הרצון העז שלי לגדל אותה כמו שהיא לפעמים – חכמה בטירוף, אחראית, אלופה בכל כך הרבה תחומים, מבינה עניין בכל כך הרבה סיטואציות –

ולא מבינה שלא ניגשים לחנות פלאפונים ומסבירים למוכר את כל הקשיים שלך ומתלבטים איתו איזה פלאפון כדאי לקנות לכבוד הסמינר….

" הוא לא אדם זר" – היא תסביר אח"כ "הוא חבר של אבא, כל פעם אבא אומר לו שלום וצוחק איתו על המצב"….

העיניים של שירה,

 שכל כך קשה להבין מהם מה היא מרגישה, העיניים שלה שמתמלאות עלבון בכל פעם שהיא מרגישה שאני לא סומכת עליה….

העיניים היפות האלו שהביטו בי מתוך חיתול הפלנל כשהיא הייתה רק 3.200 ק"ג,

בלי שם עדיין, בלי שום כותרת,

 בלי שום ממצא ובלי שום אבחון.

סתם תינוקת מדהימה שהבטחתי לעצמי ולעולם שאגדל באהבה ובשמחה,

שנים יעברו, קשיים יצטברו כמו הררי הניירת של האבחונים והבירוקרטיה, 

ובכל פעם מחדש אני מנסה להתחבר לרגע ההוא שבו היא לא הייתה אבחון, 

רק כרטיס וורד על העריסה "אני הבת של בתיה".

ילדה של חלומות, הבת שכ"כ חיכיתי לה.

4 אחים שובבים מאוד חיכו לה בבית שתגיע –

"מה זה כל הוורוד הזה?" הם שאלו, "בשביל מה תינוקת אחת צריכה כ"כ הרבה דברים?"

כמה נהניתי לקנות לה בגדים… חולצות, המון חולצות יפות, זוכרת במיוחד שלישיה של בגדי גוף קטנטנים בגווני ורוד, סגול ומוקה שקניתי ב GOLF. כל החולצות התכבסו, התכבסו יותר מידי.

הייתי מחליפה לבובה הזו כל הזמן בגדים, החולצות נרטבו כל הזמן… רק בגיל 4 אמרו לי לראשונה את המילה: היפוטוניה. ואז המרפאה בעיסוק שאלה אם היא היתה יורקת הרבה….

כי בכל פעם שניגשתי אל רופא הילדים הוא הראה לי עוד שן שיוצאת "שיניים, זה קורה, הכל בסדר עם הילדה, אל תהיי סתם היסטרית"….

אבל כזאת אני,

 אמא היסטרית, חרדתית, מודעת ומעריכה מאוד את מעלות ילדי וגם את חסרונם,

משתדלת לא להתעלם גם מהם….

 ככה אני מגדלת את שירה. בתוך שאר אחיה ואחיותיה,

ככה הם כולם, ושירה בעיקר, מגדלים אותי…

ככה אני מנסה לזכור תמיד ולהרגיש שהם הילדים שלי ושכולנו ילדים – שלו.

אני בתיה.

 סתם לא באמת, זה שם בדוי כמובן.

 גם שירה היא לא באמת שירה.

גם הסיפור שלנו חלקו אמיתי,

 חלקו בהשראת סיפורים אמיתיים של ילדים אחרים,

 ולא, הפרטים לא תמיד מדויקים, בכל אופן מגיע לנו קצת פרטיות….

זה בעיקר סיפור של הבנות, של תובנות, של קשת של רגשות…..

תוכו רצוף אהבה.

אהבת ה' אלינו.

אהבת השליחות שהוא הפקיד בידינו.

אהבת הילדים האלו,

האהבה שהם מקבלים מכל מיני אנשים טובים בדרך…

לך דומיה תהילה.

לתגובות, בתיה: [email protected]