דיור מוגן יוקרתי בראשון לציון. אני פוסעת במסדרון מבריק ושקט. בסוף המסדרון, פתוחה סוויטה קטנה. רחלי כבר שם, מעמידה ציוד. אישה גבוהה ובעלת נוכחות חזקה מקבלת אותי, זו הבת. על הספה הקטנה בצד יושבת ציפורה. היא מחייכת אלי. אני אליה. שלום ציפורה. מה שלומך?
"תשתו", היא אומרת. מקרבת אלי כוסות בתנועת יד איטית.
"יש גם תפוחים, כאן".
אני מתיישבת. מוציאה טפסים. אנחנו מדברות, מעט.
ציפורה, ילידת 1927. בוגרת מסלול קשוח של גירוש מהונגריה, אושוויץ, וגם קפריסין. יש לה מבט טוב בעיניים. ציפורה מדברת מעט. רק מעט. במילים בסיסיות. אישה חזקה ומעשית, היצירתיות הפרקטית, איתה שרדה ודאגה לשלוש אחיות בתקופת המחנות, אינה שגרתית. מילים, זה ברור, אינן הצד הדומיננטי שלה. ובוודאי בעברית שאינה שפת האם.
לאט לאט, התיידדנו. בשפתה התמציתית סיפרה לי על הבית. על ההורים, מעט. על הרכבת. על אושוויץ. על איך הצליחה "לארגן" סיר אוכל לאחיות, היא היתה אחראית להן ובת 17, הגדולה מכולן; ואיך דאגה לשמור עליהן מהקור, ולעזור להן לשרוד יום ועוד יום…
אחר כך, באמצע הסיפור, התעייפה ציפורה.
המילים. השפה, שפעמיים אינה שפתה. לא העברית, לא אמנות הדיבור.
היא הייתה אישה טובה שהתרגלה לשתוק את חייה. שפתה היתה הפעילות. מעשים מרשימים שהצטרפו אחד לאחד ויצרו מסכת מרתקת של הישרדות נועזת ואקטיבית, של גידול ילדים אוהב ומסור בארץ חדשה, של נחת למרות הכל, של סיפוק פשוט ושקט.
היא התעייפה מן הדיבור, שהיה זר לה. מן הזיכרונות שישבו שנים בחושך ולא יצאו. מן הרגש, שצף לפתע והיא לא ידעה מה לעשות מולו. אולי התעייפה מאיתנו, שתי הזרות שנחתו בחדרה ונעשו פתאום שותפות לעולמה האישי, אולי לא תכננה שזה ייראה כך, ויחווה לה פתאום אינטנסיבי כל כך—-
היא רצתה לסיים.
סיימנו.
רחלי הסירה את המיקרופונים, החלה לקפל ציוד.
אני ישבתי לסכם עם ציפורה על תאריך בו נבוא לסיים את הריאיון.
היא הביטה בי בעייפות. אל תבואו שוב, ביקשה. אני לא רוצה עוד פעם.
זו הייתה העדות השלישית שלי. צעירה בעצמי, חדשה בתפקיד, נדרשתי להתמודד מול הקונפליקט הראשון שנתקלתי בו מול עדויות ניצולי השואה.
כאן התערבה הבת. גבוהה ומרשימה, חזקה ודומיננטית. "אמא, לא! חייבים לסיים את העדות! זה חשוב!" זה לא היה רק מה שאמרה, זה איך נאמרו המילים. הטון, הנחרצות, השכנוע העצמי המוחלט כל כך מול האם. ציפורה הביטה בה, והיה שם חוסר אונים. הבת באה לבקר . ציפורה לא רצתה להיכנס איתה לוויכוח. היא גם לא יכולה הייתה להתווכח איתה. זיכרון השואה וחשיבות מתן העדות, כמו הכבוד למוסד יד ושם, הפכו להיות חזקים כל כך, שלא הותירו מקום אליה, לרצון הפרטי שלה, לנוכחות שלה שהלכה וכמו נעלמה לאיטה מן החדר.
זו רק סיבה אחת מדוע אנחנו מעדיפים לראיין את העדים ללא בני משפחה נוספים במקום, כי הניסיון לימד עוד פעם ועוד פעם עד כמה יכולה נוכחות כזו להפריע; וזו דוגמה לראיון שנערך בנוכחות בני משפחה למרות זאת, כי העד מבקש. והעניין מורכב כי אי אפשר לקבוע דברים כאלה באופן מוחלט, כי בני משפחה יכולים במקרים אחרים להיות גורם התמיכה החזק ביותר לאדם המעיד.
אני רואה לעיתים את הלחץ של בני משפחה מסוימים מכך שהעד כבר אינו כפי שהיה, מהחשש שמא ישכח, את החשש מאיתנו.
את הלחץ לתקן אותו, כשטעה. להזכיר לו, כששכח. את כובד האחריות שהריאיון יתנהל לפי הפרוטוקול.
אבל אנחנו יודעים למי אנחנו הולכים. אנחנו יודעים שעדויות בשנת 2025 אינן עדויות של שנות השישים.
אנחנו יוצאים לראיין היום אנשים בגיל מתקדם מאד על כל מה שכרוך בכך. זה דורש הכנה מקדימה שלנו, הבנה למה שעובר על תהליך הזיכרון, ניהול הריאיון בצורה אחרת, באופן הרבה יותר מכוונן, מותאם ורגיש, ואנחנו ערוכים לזה.
אבל מה שחשוב להבין, זה היופי שקיים דווקא בעדויות בהן מדברים אנשים עם ניסיון חיים, אנשים עם ראיה רחבה, אנשים שמספרים סיפור ממרחק של זמן ועם פרספקטיבה ארוכה וצבעונית כל כך.
יצא לי לשבת לא מזמן בשיח עם מראיינות נוספות, חלקן השתתפו בפרויקט התנדבותי של יד ושם וראיינו אנשים בני קיבוץ בארי ששהו במקום ב-7 לאוקטובר. אלה כמובן ראיונות אחרים. אנשים שרבים מתוכם צעירים, הזיכרון עכשווי לגמרי, חי ובוער. והמראיינות בחרו לציין את ההבדל בין עדויות בארי לעדויות ניצולי השואה דווקא במימד הזה של מרחק הזמן, של הפרספקטיבה; בכך שניצולי השואה מספרים את זיכרון חייהם מתוך ראיה אחרת, אותה ניתן לרכוש רק ממרחק השנים.
הקביעה הזו החזירה אותי לרגע שהיה חוזר על עצמו בעדותה של שיינדי מילר זכרונה לברכה. היא הייתה מספרת זיכרון שלה, של ילדה בת ארבע עשרה, בקרון רכבת שנוסע אל הסוף. ובקרון הצפוף, מתעטפים הגברים בטלית ומתפללים. והיא ונשים אחרות מצטרפות מהצד.
בשפתה הייתה אומרת – אנחנו ביקשנו רחמים…
ואחרי מעמד התפילה הזה, שחזר על עצמו במשך שלוש פעמים ביום, בכל ימי הנסיעה, יורדים באושוויץ.
מה חושבת שם, ילדה בת ארבע עשרה.
אבל שיינדי של העשור האחרון, אותה אני שמעתי. ועל הרגע הזה הייתה אומרת: "אז, חשבתי שלא קיבלנו רחמים… אבל היום, היום כשאני רואה את המשפחה שלי… את כל הדורות שלי ושל האחיות שלי… אני אומרת לכם: אנחנו קיבלנו רחמים גדולים כל כך…"—
היכולת הזו, לספר חוויה. להעביר אותה בשלמות הלאה, לדורות הבאים, ולהגיש אותה יחד עם ניסיון החיים שהתלווה אליה. עם לימוד עמוק כל כך שנלמד במשך השנים. עם ההבנה ששרדתי את זה, שעברתי דרך בלתי אפשרית כזאת ואני פה כדי להסתכל היום אתכם יחד אחורה ולראות איך גדלתי מכל זה; להביט מלמעלה על הנוף ולראות לאיזה גובה הגעתי. ולדעת היום מה קיבלתי מכל זה. ומי ליווה אותי בכל המסע ההוא, ועד כמה—
זה שלם כל כך, כשזה מגיע בגיל תשעים. עם תמונות של נינים מחייכות מן המקרר, וכמובן עם תמונה אחת שתמיד אראה, מאירוע משפחתי גדול כלשהו. כל כך הרבה חיים צעירים צוחקים מתוך תמונה כזאת, ובאמצע יושבים סבא וסבתא, שעברו ברגליהם את הדרך ההיא, בעיניהם אושר שקט. מעובד.
אותם בדיוק, עם הבנה וראיה שיכולה להופיע רק עכשיו, בקולם שלהם, אנחנו מחפשים היום.
לתיאום הרצאות והדרכות: מירי קרון mirikron1112@gmail.com 0548401112
לתיאום מסירת עדויות מול יד ושם: 02-6443888 testimonies@yadvashem.org.il
2 Responses
מירי
קראתי בנשימה עצורה
מפעים
מירי, תודה על הטורים שלך!!!
קוראת אותם בשקיקה!
כל כך הרבה תובנות חשובות שמוגשות ברגישות ובענווה,
תמשיכי!