פרק 96: אש שלא יהיה אפשר לכבות

"אני מקווה שנסבל בשבילך שאני אצלך בבית." חזקי אמר לדיני כשהזדמנו לשניהם כמה דקות של שקט.

"שמחה בשבילך שיש לך מצב רוח לצחוק."

"לא צחקתי." אחיה מלא מים בכוס חד פעמית.

"טוב, נו. אתה יודע שאין לי בעיה שאתה כאן. לא זאת הבעיה."

"אני ממש מעריך שאתם ככה מתמסרים לשיר."

"תודה שאתה מעריך. זה לא עוזר לי."

"לא חשבתי שזה עוזר." הוא הניח את הכוס. "מה יהיה?"

"אולי ישראל ויוכבד כן יסכימו."

"היה נשמע מישראל שלא, באמת קשה לקבל ילדה חודשיים וחצי לפני לידה."

"נכון." היא עצמה לא הייתה עונה אוטומטית 'לא' גם בשלב כזה. אבל מה היא רוצה מיוכבד. "נחום ואביגיל בטוח שלא?"

"נחום אמר שאין מה לדבר."

"אז כנראה שאביגיל לא מסכימה." דיני חילצה את ארי מכסא התינוק. "האמת שממש קיוויתי שהיא תיקח אותה." אם אביגיל הייתה מחליטה לקחת את שיר לאומנה, היא בוודאי הייתה מתגייסת לכך באותה אחריות ומעשיות שבה היא ניגשת לפרויקטים אחרים.

"אולי גם נחום לא רוצה. הוא היה ממש נחרץ."

"יכול להיות שנחום נחרץ כי אביגיל נחרצת." דיני הניחה את ארי על הרצפה בסלון וחזרה כדי לטאטא את המטבח, מהרהרת בינה לבינה במה שהטריד אותה במעורפל. אביגיל שתלטנית קצת כלפי נחום? – היא לא אמורה להיכנס למרחב הפרטי של אחיה, אבל בינה לבין עצמה השאלה הזו מטרידה אותה לפעמים. נחום שקט, אפילו מופנם. ואביגיל בטוחה תמיד בעצמה, קצת יותר מדי. אוהבת לנהל עניינים.

לא שבאמת יודעים מה קורה בין בני זוג.

"צריך לדבר שוב עם ישי." היא אמרה לחזקי. "כדי שלא נאבד זמן אם גם לישראל וליוכבד ייקח שבוע להחליט סופית."

"תדברי איתו את."

"למה לא אתה?" אתמול הם סכמו שחזקי ידבר עם האחים, כדי שלפחות הדבר הזה לא ישב עליה.

"אם אני אדבר עם ישי עכשיו, תפרוץ אש שלא יהיה אפשר לכבות."

זה כאילו לא חזקי, שאומר את המילים הקשות הללו בפנים חתומות.

"אם היית מספר מההתחלה הכל היה אחרת."

מבטו התעמעם. "שנריב על זה שוב?"

"זה לא 'שוב'."

"בסדר."

דלת השירותים נפתחה.

"את יודעת שטובה התעקשה שאבטיח לה. מה יכולתי לעשות?" חזקי פלט במהירות לעברה של דיני לפני שחייך לשיר שהגיעה למטבח. "חיכיתי לך. את רוצה לשתות?"

ומה אם חזקי היה מבטיח לטובה שלא תיתן לשיר ליצור קשר עם המשפחה במקרה שהיא תמות?

יש הבטחות שאסור לקיים.

דיני חייכה גם היא לשיר. "את רוצה שוקו?"

שוב הנהון.

"איזה פינוקים יש לך כאן." השמיע חזקי בנחמדות.

שיר מזהה את הצליל המלאכותי שנלווה למילים?

שניהם סכמו שייזהרו מלהתווכח ליד שיר. קריטי שפיסות היציבות היחידות שיש לה יהיו כמה שיותר שלמות.

כנראה שזה מצליח להם כמו שמצליח להורים המעמידים פנים כדי שהילדים יחשבו שהם חיים בשלום.

דלת חדר הילדים הייתה סגורה במשך כמעט בכל זמן הביקור.

"לא פיר שאנחנו לא יכולים להכנס." אלישבע התלוננה.

"מה את רוצה, שנכנס ונהיה שם ושיר תשתוק כל הזמן? לפחות עכשיו היא מדברת!" ריקי ענתה לה מיד.

"למה כל הזמן היא לא אומרת כלום?" שאלה שושי.

"בגלל שהיא עוד מבוהלת מכך שאמא שלה נפטרה." אמרה ריקי.

"אז למה מה רק עם חזקי היא מדברת?" חקרה אלישבע.

"כי היא רגילה אליו, היא הכירה אותו עוד מלפני כן." ריקי העיפה מבט חטוף בדיני. "חזקי היה בא לבקר את אמא שלה."

"למה?" שאלה אלישבע בבלבול. "אמא אמרה שאמא של שיר לא רצתה לדבר עם אף אחד."

"מי לא רצה לדבר עם אף אחד?" שאל יונתן.

"אני אסביר לכם בפעם אחרת." אמרה דיני. "וחזקי אמר שדווקא אפשר להיכנס לחדר. את רוצה לשחק איתם קצת, אלישבע?"

"חזקי אמר שצריך להיכנס כדי שלא תהיה שאלה של ייחוד." הסבירה ריקי לאלישבע.

מה עוד היא הספיקה לשמוע היום?

אלישבע יצאה מחדר הילדים רגע אחרי שנכנסה, נראתה קצת המומה, וסיפרה לדיני בלחש ששיר בוכה נורא.

"טוב לה שהיא מדברת עם חזקי, גם אם היא בוכה." דיני שמרה על פנים רגועות. "ברור שהיא מאד עצובה, אמא שלה נפטרה רק לפני שבועיים ויום. כל ילדה שאמא שלה נפטרת, חס וחלילה, אז היא בוכה."

"אבל שיר בוכה נורא." חזרה אלישבע בהדגשה.

"לאט לאט היא תתרגל." דיני חיבקה את כתפה של אלישבע.

שיר תתרגל למה? למי?

טוב שאלישבע לא שאלה,

"למה היא כל הזמן שותקת אצלנו?" חקרה אלישבע, עדיין נסערת.

"לאט לאט היא תתרגל ותוכל לדבר, בעזרת השם."

"אבל למה היא לא מדברת?"

חזקי סיפר שבגן שיר כן דיברה. אמנם בלחש, אבל דיברה. גם עם ענבל, גם עם הילדים האחרים.

היא לא רוצה לדבר עם האנשים החדשים בחייה, או שהיא לא מצליחה להוציא מולם מילה?

"זו בעצם אילמות סלקטיבית. לא?" גילי השכנה, אמרה לה בערב.

דיני דפקה אצלה כשגילתה שהם נתקעו בלי לחם למחר, וגילי הכניסה אותה למטבח.

נועה קיבלה שם גם היא את פניה של דיני, לבושה בחצאית ג'ינס קצרה. "היי דיני!"

דיני חייכה חזרה, המומה קצת. גילי ספרה לה שנועה עוברת שינוי, אבל היא לא הבינה ממנה שעד כדי כך. נראה שלאן שלא הולכים היום, פוגשים בנוער מתמודד.

גילי הוציאה כיכר לחם מהפריזר. "מה חדש, דיני?"

"כל מיני."

מבטה של גילי פגש בה.

"נועה." היא אמרה. "לכי לסלון. טוב?"

"הרגע הכנסתי טוסט!"

"אני אוציא לך אותו לשם."

"אוף, מה הקטע?"

"מצטערת, נועה. אני רוצה פה כמה דקות פרטיות."

"עוד שעה אני ממילא צריכה ללכת מכאן, ויהיה לך שקט ממני כמו שאת רוצה!"

"לא אמרתי שאני רוצה שקט ממך." גילי חייכה. "בקשתי פרטיות עם דיני. נו, נועה."

נועה העוותה את פניה. "דיני, נכון לא אכפת לך שאני אשאר עוד קצת במטבח?"

"בקשתי ממך ללכת לכמה דקות לסלון." חזרה גילי.

"אבל לדיני לא אכפת."

"זה לא הענין של דיני."

"אוף, נמאס לי כבר!"

"אני אוציא לך את הטוסט, נועה."

"מה הקטע?"

גילי המתינה בשקט.

"אני רוצה גם קפה." אמרה נועה בעצבנות.

"לפני הטוסט?"

"אחרי."

"אז כשתרצי תכנסי להכין."

"אוף! אוף!"

"מצטערת שזה מעצבן, נועה. אני אוציא לך את הטוסט ברגע שהוא יהיה מוכן."

היא חיכתה בזמן שנועה זזה משם בפסיעות קטנות, איטיות במכוון. "תודה, נועה." אמרה וסגרה את דלת המטבח.

"אני יכולה לבוא מאוחר יותר." אמרה דיני באי נעימות.

"לא, זה בסדר." גילי הפעילה את הקומקום. "רוצה קפה?"