פרק 8: "אל תשליכו עליה את כל התסכולים שלכם"

שירה עולה לגן חובה.

והפעם תחילת השנה חגיגית מתמיד.

 שירה הולכת לגן השכונתי לגן "בית יעקב" רגיל.

ההחלטה הייתה לא פשוטה, עוד בגן קדם חובה שילבנו אותה בגן הרגיל, ויומיים בשבוע היא הלכה לגן ליד הבית, אבל למרות המאמצים של הגננת המדהימה ממש, קשה להגיד שהיא הייתה חלק….

רק במסיבת סוף השנה של " שמע קולנו", אני מבינה שבגן חובה תהיה קבוצה חלשה ממש ואחרי התלבטויות אנחנו קופצים למים –

 גן רגיל.

את הגננת של גן חובה, אני יכולה לחבק גם עכשיו כשניפגש, אישה נדירה, מבוגרת, עם שלווה וחיוך נצחיים…

"תגידי, היא שואלת:

 שירה יודעת לקרוא?"

"כן, בטח", אני משיבה בפשטות.

 מורת השפה בשנה שעברה לימדה אותה".

אני מספרת לה איך לימדו אותה לזהות אותיות וצלילים של אותיות, כדי שהדיבור יהיה מובן יותר.

(לקויי שמיעה, נוטים להחליף בין צלילים כמו צ' וס' למשל).

אחר כך היא הדגימה לה קצת תנועות כמעט בשביל הצחוק,

 ותוך חודשיים שירה ידעה לקרוא.

ספרים.

כלומר ספרוני ילדים, היא קוראת ומבינה יפה מאוד.

אני רואה את המבט המתפלא של הגננת:

"גאון". היא אומרת. "הילדה גאון, יש לנו פינת קריאה בגן וראיתי לפי הקצב שהיא הופכת את הדפים שהיא קוראת ממש, אפילו לא בקול רם, ככה בשקט לעצמה, אולי שתקריא קצת לחברות".

זה היה ניסיון אחד מיני רבים לחבר אותה עם הבנות בגן, שירה הקריאה סיפורים, וזה החזיק מעמד שלושה ימים בערך, היא הקריאה די בשקט, ולא מספיק בדרמטיות והבנות בגן גמרו להתרגש מהר מאוד.

"מה עם ריפוי בעיסוק?" הגננת מבררת בעדינות. הילדה בפער גדול מהחברות והמוכנות לכיתה א'….

אני מספרת לה ששירה כבר שנתיים הייתה צמודה למרפאה בעיסוק, אבל מבינה שזה חייב להיכנס לסדר יום.

ב'שמע קולינו' הקלינאיות והמרפאה בעיסוק היו חלק מצוות הגן, לא הייתי צריכה ללכת איתה במיוחד אחר הצהריים, עכשיו, זה בעייתי יותר.

שירה הולכת פעמיים בשבוע עם הסעה מסודרת לצהרון של 'שמע קולינו', יש שם פעילות קבוצתית נחמדה וכמובן טיפול של קלינאית – אימוני שמיעה, וזה קריטי, אחרת ההקשבה שלה יורדת, כמו היכולת לשמוע מחדר לחדר לדוגמא, וגם מובנות הדיבור מתדרדרת.

מה יהיה עם ריפוי בעיסוק?

אני מבררת על מכון חרדי שמציע טיפולים פרטניים בהסדר עם הקופה.

בהתחלה זה נראה משכנע,

ויש הורים רבים שמספרים לי על הצלחה גדולה.

אני לא אספר…

אני נפגשת עם מנהלת המכון, מספרת לה על שירה,

ורואה איך יש לה עלינו תכניות לטווח ארוך.

ארוך מאוד.

עדיין אני תמימה, חושבת שהכל עם כוונות טובות….

חלק ניכר מהפגישה היא מנסה להבין איך להוציא את 'שמע קולינו' מהתמונה, ואני לא מבינה למה…

"תראי", היא אומרת, "מישהו צריך להדריך את הגננת ואחר כך את המורות בבית הספר, מי יעשה את זה?"

"אני", אני אומרת, מה יש להדריך כל כך?

שירה לא חייזר…

הם חשבו שכן.

היא הצליחה לשכנע אותי לעשות אבחון פסיכודידקטי מקיף.

שכנעה שזה קריטי.

הבטיחה לפרוס את התשלום,

יותר מ-2000 ש"ח,

הון בימים האלה.

אני עדיין תמימה, מקווה למצוא תשובות לכל סימני השאלה.

4 מפגשים של אבחון, הפסיכולוגית אנטיפטית ממש, מכסה על הכל בחיוך מתנשא.

שירה מוצפת בשלל משימות, אני רואה שהיא לא שומעת טוב את ההוראות, היא פשוט לא שומעת אותן. אבל הפסיכולוגית לא מוכנה ששירה תשאל שאלות.

"מה שהבנת חמודה", היא אומרת בחיוך סכריני דביק.

 בנפנוף יד היא עוצרת כל התערבות שלי –

"זה מפריע".

"אבל היא לא שמעה מה אמרת", אני מנסה לומר.

"זה חלק מהאבחון", היא אומרת בסוף כל מפגש, "היכולת שלה לבצע הוראות בפעם הראשונה שאומרים לה".

אני מתוסכלת מלנסות להסביר שהילדה חייבת שידברו אתה יותר בקול, קצת יותר ברור, או לפחות שהיא תוכל לקרוא שפתיים…

פגישת סיכום – הפעם אני לבד.

"איפה בעלך?"

"בכולל, מה זאת אומרת?"

"נהוג ששני ההורים מגיעים, גם אני חרדית, ויש לי בנים אברכים, אבל לדברים חשובים הם באים".

אוקי.

רק חבל שלא אמרת  מראש….

זה היה הפרומו.

במשך שעה היא לא נתנה לי להשחיל מילה, ורק הסבירה לי איזו אמא איומה אני, איזה הורים גרועים,

לא מבינים לנפש הילדה, מנסים לנרמל אותה בכוח, לא משלימים עם הקשיים שלה, דורשים יותר מידי.

ובכלל, ככה היא פוסקת, אני אמא ששקועה מדי בעצמי.

וגם כהורים אנחנו נתונים לעצמנו, ולא מספיק חשים את מה שעובר על הילדים.

"את כל היום במטבח", היא אומרת בטון מלא האשמה, "לא צריך לתת לאוכל מקום כל כך גדול בחיי הבית".

בתוך כל המבול שניתך עלי, אני נזכרת לרגע בימי האפייה העליזים עם הילדים, ולא מבינה מה רע בהם,

ולמה אם כולם מגלגלים רוגאלך, וחם במטבח וריח טוב, שמחה וצחוק,

למה זה אומר שאני אמא איומה??

הסיום היה יותר גרוע.

היא שלחה את שירה לכיתה מקדמת.

"היא לא תשרוד את הלחץ של החינוך הרגיל", היא אומרת.

"ודיברתי עם המרפאה בעיסוק, הילדה לא תדע לכתוב לעולם מה היא תעשה בבית הספר?"

"ואת", היא אומרת, "חייבת ללכת לטיפול פרטני, וגם שניכם לטיפול זוגי,

תטפלו בשניכם ואחר כך תראו שאתם לא צריכים לטפל בילדה היא בסדר כמו שהיא.

תקבלו את זה שהיכולות שלה מוגבלות וזהו,

אל תשליכו עליה את כל התסכולים שלכם".

היא אורזת את "גזר הדין" מודפס בשני עותקים בתוך מעטפה חומה גדולה,

מעטפה שבעלי מחביא באיזשהו שלב, כשהוא קולט שאני אובססיבית אליה…

לשנינו לא היה אומץ לקרוע את האבחון לחתיכות וחבל…

"שירה תלך לבית ספר רגיל, זאת לא שאלה בכלל", הוא מודיע לי, מזכיר לי איך חזרתי מפגישות האבחון מתוסכלת מחוסר ההקשבה של הפסיכולוגית, ואי שימת לב לקשיי השמיעה של שירה.

"היא לא מבינה כלום, ואם היא לא קשובה לצרכים בסיסיים של ילדה לקוית שמיעה, מבחינתי הכל קשקוש…

ואת אמא מדהימה, את יודעת את זה, ובשירה בכלל את משקיעה את הנשמה" הוא מפרגן.

ואם כבר אנחנו שנינו הורים איומים –

אז ביחד.

אני חושדת שבסוף הוא זרק את האבחון ההוא לפח, לא מצאתי אותו מאז….

ובכל מקום ששאלו אותי אם עשיתי אבחון, אני מגמגמת איזה תירוץ.

שירה בת 12, שירה בת 13 אני יודעת שאני חייבת שוב אבחון דחוף.

קשה לי.

לא מסוגלת לעבור שוב את אותה החוויה.

בסוף אני מוצאת את עצמי בבית פרטי, מכיל, עטור כריות צבעוניות,

שוב פגישת סיכום של האבחון.

"לפני שנדבר על שירה", אומרת הפסיכולוגית, "אני חייבת להגיד לך, את אמא מדהימה.

הרוגע של הילדה, הביטחון העצמי, היכולת שלה להסביר לאחרים את הקשיים שלה,

הדינמיקה הזו שהיא כל כך סומכת עליך, אבל גם מספיק עצמאית…

לא פגשתי את בעלך, אבל אתם הורים מדהימים.

רואים שהבית הוא העוגן הכי חזק שלה, וזה כל כך מיוחד…"

האבחון של שירה קשה.

אני חוזרת מעורערת הביתה, כי כל סימני השאלה קיבלו סימן קריאה.

אני מבינה בכאב שדברים לא ישתפרו לבד, שנכונה לנו עדיין התמודדות ארוכה,

ועם כל הכאב הצער, והדמעות שאני חונקת בכוח ברחוב,

יש לי נחמה,

אני אמא מדהימה.

לתגובות, בתיה: [email protected]