בסלון ישבה דיני על הרצפה, ליד השטיח. פניה חסרות צבע. ידיה שמוטות.
לידה, היה הטלפון. כמו מושלך על הרצפה.
חזקי עמד מולה, כעס נורא בעיניו.
"את – את לא נורמלית שספרת לה!"
"אמרתי לך מה קרה!"
"איך יכולת לחשוב שאני אמרתי לאמא?"
"כי דברנו על זה?"
"אבל לא תכננתי לספר. בשביל מה? הנה, עכשיו ראית איך זה עושה לה רע!"
"זה עושה לה רע כי הסתרנו עד עכשיו. אם היית מדבר איתה מיד, זה היה אחרת לגמרי."
"כן. 'מיד'! ברגע שנודע לי שטובה נפטרה ושהסתרתם את זה בכזו חוצפה מטורפת, הייתי רץ לאבא ואמא ומספר להם שכבר כמה שנים טובה מייחלת שהם יתקשרו אליה!"
"טובה יכלה להתקשר אליהם בעצמה."
"הנה הגענו שוב לאותו ענין גאוני! יכלה להתקשר!"
יחיאל הרים את ארי בבלבול. הוא אף פעם לא שמע את חזקי ציני כל כך, כועס כל כך. חוץ מאשר ביום רביעי שעבר.
חזקי מזוהה רגשית כל כך עם טובה. מה קרה שם ביניהם בשנים האחרונות?
רעייתו הרימה אליו מבט חסר אונים.
"ספרת לאמא שלך שלחזקי היה קשר עם טובה?" הוא ניסה להבין.
"כן. כי חשבתי שחזקי כבר אמר לה."
"מה פתאום חשבת דבר כזה?" גיסו זעם.
הטלפון של חזקי צלצל – הוא הביט בו. "הנה, עכשיו אמא מתקשרת. מה אני אגיד לה?"
הצלצול המשיך עד שנדם.
"אין מצב שאתה לא עונה עכשיו לאמא." אמרה לו דיני.
ברור שהיא צודקת. זה הכי גרוע.
"אני לא יכול לספר לה." חזקי שפשף את מצחו בייאוש.
"היא ממילא יודעת." אמר יחיאל.
"היא תרצה שאני אסביר לה מה היה."
"אז תסביר."
"אני לא אוכל להסביר, אני לא יכול להגיד מה שאני באמת חושב."
"אז כנראה שאתה צריך לחשוב מחשבות אחרות." אמרה דיני.
"מה את אומרת!"
חזקי התיישב, כבש את פניו בידיו, שמט אותן, וקם. הטלפון שלו צלצל שוב.
"בסוף את עוד מאשימה אותי." הוא אמר לדיני. "את לא קולטת שזה הזוי?"
"אם לא היית מסתיר מההתחלה – זה לא היה קורה."
"אם את לא היית אומרת לאמא מה שאמרת, זה באמת לא היה קורה."
"אתם תהיו חייבים לדבר, אתה וההורים." אמר לו יחיאל. "אין מה לעשות. עדיף שתענה להם בטלפון, ככה זה נהיה רק גרוע הרבה יותר."
"אני – אין דרך לעשות את זה." חזקי לחץ בכף ידו על קצה השולחן. "אני לא יכול להגיד להם את האמת עכשיו. אני פוחד ממה שזה יעשה להם."
"אז תגיד רק חלק מהאמת." תוך כדי שענה, שמע את דיני מטיחה: "איזו 'אמת' כבר יש כאן, שאתה לא יכול להגיד אותה?"
חזקי הסתכל עליה ורק נאנח.
"איזה חלק אני אגיד להם?" הוא שאל את יחיאל.
"החלק שאתה חייב, רק מה שמוכרחים להגיד."
הטלפון עוד צלצל.
חזקי יצא למרפסת. חזר.
היציבות הרגילה שלו כאילו עזבה אותו בלי להשאיר זכר. מה עובר עליו בכל הסיפור הזה?
מישהו צריך לעזור לו.
והוא באמת חייב לדבר עם ההורים. בהקדם. כל דבר אחר יהיה גרוע יותר.
"תענה לאמא שלכם." אמר יחיאל. "תגיד לה שאתה רוצה לדבר איתם פנים מול פנים."
"ואז?"
"תסע אליהם עכשיו."
"אני לא יכול לעשות את זה לאבא ואמא. אין דרך שבה אני יכול להסביר להם מה היה בלי לפגוע בהם נורא."
"יפגע בהם עוד יותר אם לא תענה."
חזקי פסע הלוך וחזור.
הוא כנראה גם פוחד מהכעס של ההורים. איך אפשר שלא.
יחיאל החליף את תנוחתו של ארי. "כך גם יהיה לך קצת זמן בדרך, לחשוב מה להגיד." הוא אמר. האמת שחזקי צודק. אין שום דרך שבה אפשר באמת לרכך את מה שהיה. "כדאי שדיני תבוא איתך."
הוא נתן ברעייתו מבט שואל, זה בעצם על דעתה מה שהוא אומר? יכול להיות שהיא תעדיף לא לבוא?
הנוכחות שלה בוודאי תרגיע ותרכך. אמא שלה זקוקה לה עכשיו.
אם דיני מסוגלת להיות נוכחת, חשוב שהיא תהיה. עליו עצמו זה יפיל עוד צהרים של טיפול בילדים, אבל נראה שאין הרבה ברירה.
הוא תכנן לעבוד היום בצפיפות על הפרק שהוא באמצע להגיה. הוא הולך וצובר פערים. נשארו רק שישה שבועות עד לראש חודש אב, התאריך שהוא התחייב אליו.
הטלפון של חזקי השתתק. הטלפון של דיני צלצל.
"עכשיו אמא מצלצלת אלי." היא אמרה במצוקה. "חזקי, תענה לה הרגע, או ש – אני לא יודעת מה. אתה לא יכול להפיל את זה עכשיו עלי!"
"אני לא מפיל עליך כלום."
"אה, באמת!"
"אמא יודעת שחזקי כאן?" ניסה יחיאל להבין.
"אמרתי לה לפני כן שבאתי לפה כדי לדבר איתכם על שיר." אמר חזקי. הטלפון שלו התחיל לצלצל שוב. הצלצול מתערבב עם זה של הטלפון של דיני.
"עכשיו זה אבא." אמר חזקי.
"אתה חייב לענות להם!" דיני כבר זעמה ממש.
"בדיעבד אולי זה גם טוב שתדבר איתם." אמר יחיאל. "אולי זה קצת ינחם אותם לשמוע מה היה עם טובה במשך כל השנים, אולי זה יעשה להם טיפה יותר קל."
"לא היו איתה דברים טובים מדי. אין כל כך דברים מנחמים להגיד להם." אמר חזקי, ואז השתתק, כאילו שוקל שוב את דבריו של יחיאל.
"בכל זאת. לפעמים עדיף לדעת דברים קשים שהיו, מאשר לא לדעת כלום." אמר יחיאל. "תנסה כן להגיד את הדברים הטובים. הרי הייתה לטובה בת, והיא גידלה אותה. היו לה חיים."
גיסו הביט בו, לקח נשימה עמוקה ואז ענה לטלפון. "כן, אבא."
"אז מה שרצית הצליח בסוף." חזקי ישב לצידה במושב האחורי של המונית.
"תשתוק. פשוט תשתוק!"
הוא צדק, במידה מסוימת, וזה היה הכי נורא. היא אכן רצתה שהוא יגיד לאמא, אולי היא טעתה מלכתחילה. הרי גם אם חזקי היה מספר מעצמו להורים זה היה משבר קשה בשבילם. יכול להיות שכן היה צריך להסתיר מהם, לתמיד.
אם היא לא הייתה לוחצת עליו שיספר, היא גם לא הייתה נופלת לטעות הטפשית האיומה ההיא בשיחה עם אמא.
אבל אם הם היו מסתירים, הסוד היה עלול להתפוצץ מאוחר יותר, וזה היה הכי גרוע.
דיני נשכה את שפתה התחתונה עד שכאבה. הלוואי הלוואי שהיא בעצמה לא הייתה מתוודעת לסוד שחזקי הסתיר, שהיא לא הייתה צריכה להחליט כלום בענין הזה, שאמא לא הייתה נפגעת ממנה. גם אבא בטח נפגע נורא.
רק שתצליח להסביר להם פנים מול פנים איך הכל התגלגל מאז שנודע לה, שיבינו שהיא לא באמת רצתה להסתיר מהם, שרק חיכתה שחזקי יגיד ויבהיר.
המונית הסתובבה שמאלה.
"אין לי מושג מה להגיד להם." אמר חזקי.
"תנסה לרכך."
"אין לי איך לרכך. הם ישאלו למה לא ספרתי."
"תגיד להם מה שאמרת לי. שהבטחת לטובה."
"אבל הם ישאלו למה היא רצתה שאני אבטיח."
"לא בטוח שזה מה שהם ישאלו. הם כנראה רק יכעסו עליך שקיימת את ההבטחה הזו."
'יכעסו' זו לא המילה. הם יהיו מזועזעים וזועמים ושבורים. אין לה כוח. אין לה כוח. כבר הרבה שנים שאין עימותים בבית של ההורים. העימותים ההם, של אז, עדיין צרובים בנפש שלה. לא שוב. "תגיד שאתה עשית טעות, ושאתה מצטער."
"זה יעזור?"
"זה עדיף מאשר שתגיד שטובה הייתה צריכה להתרחק כדי לא להיפגע מהם, ושזו הסיבה שעזרת לה להנצל מהם."
"דיני!"
"זה לא מה שאמרת?"
אחד הפרקים הטובים!
מחכה לפרק הבא בלי נשימה
זה מדהים, מרגיש לי שטובה עשתה לחזקי שטיפות מח והוא ממש סוג של תסמונת שטוקהולם כרגע.
השאלה מה באמת היה עם השיחת טלפון שאמא של ריקי טוענת שהיא התקשרה לטובה וטובה מתעקשת שלעולם לא התקשרו אליה…