פרק 58: בלונים וורודים

"היא הייתה… היא הייתה נהדרת. פשוט. כל השנים. עד ש-" אמא בלעה את המשך המשפט. "היה לה הרבה מרץ. והיא הייתה שמחה כזו. ותמיד עם חברות. כשהיא התחילה את הסמינר היא כל היום הייתה עם חברות, ושמחה." קולה של אמא נסדק. "אחר כך זה כבר לא היה ככה."

יפה עברה לשבת קרוב יותר אליה.

מכונית צפרה ברחוב.

"אני לא יודעת מה היה, אבל אני מכירה אתכם." אמרה יפה. "אני בטוחה שאין לך במה להאשים את עצמך."

עיניה של אמא מלאו דמעות. "תמיד היה לה מה לעשות, אף פעם לא אמרה שמשעמם לה. גם כשהיא הייתה קטנה. תמיד היו לה רעיונות. היא כל כך אהבה את האחים הקטנים. שעות הייתה משחקת איתם. עושה להם קייטנות. גם כשהיא גדלה לא נמאס לה מזה. עד ש… עד שהכל כבר לא…"

אמא לקחה טישו נוסף מהחבילה שבחיקה. "אני אראה לך תמונות. כזו נהדרת שהיא הייתה." יפחה נמלטה ממנה. "אם רק…"

דיני בכתה בשקט.

"התמונות שלה נשארו כאן. בבית." שמעה את אמא אומרת ליפה. "כמעט כל התמונות. דיני, תביאי את האלבום."

"איפה הוא?"

"בארון בחדר שלנו. למעלה."

כשדיני קמה, הסתמאו שוב עיניה מדמעות.

נראה שיפה הצליחה לשחרר קצת מרגשות האשמה של אמא, ואמא מיד כאילו נהייתה כאילו מישהו אחר.

אז זה מה שעוצר וחוסם את אמא מאז הפטירה?

אחרי כל השנים האלה עם טובה. הדברים האיומים שאמא ספגה. המאמצים שלה והסבלנות ואלפי הפעמים שהיא וויתרה והבליגה – בסוף היא מרגישה אשמה. פשוט נורא שזה ככה.

גם המילים המרגיעות של יפה לא היו מזיזות כלום, אם לא מה שהיא סיפרה על הבן שלה, על מנחם.

דיני נכנסה לחדר ההורים הריק. היא זוכרת את מנחם כילד חמוד שהייתה פוגשת בחדר המדרגות, קצת שקט, מחונך, עושה רושם של ילד חכם וטוב. איך נפל לתוך חיים כאלה?

רואים את הכאב על יפה, אבל מהסיפורים שלה לא נשמע שמנחם מטיח בהורים שלו שהוא שונא אותם.

עם כי להודיע פעם ביומיים שרוצים לעזוב את הבית, זה גם כן משהו לספוג אותו.

היא הייתה צריכה לעלות על כסא כדי לחפש את האלבום, מצאה אותו בארון העליון האחרון, דחוק בחלק הפנימי של המדף, מכוסה בשכבה של אבק.

אמא כנראה לא פתחה את האלבום כבר הרבה זמן, כדי לא להיות מוצפת בכאב שאי אפשר להתמודד איתו.

בדיוק כמו שהיא עצמה מרגישה עכשיו. לא נותרה בה טיפת כוח להתמודד עם מה שיפילו עליה תמונות של טובה.

אבל אמא כן רוצה את האלבום.

"ישי דיבר איתך?" ישראל נכנס, נראה נרעש.

"מה? לא. הוא התקשר אבל לא עניתי לו. אבא אמר לספר לו רק אחרי השבע ברכות. מה קרה?"

"חזקי התקשר לישי."

היה מוזר להסתכל על ישראל מלמעלה, מגובה הכסא, ומוזר עוד יותר שהמחשבה הלא רלוונטית הזו נתקעה במוחה בלי שום קשר.

"חזקי התקשר אליו רגע אחרי שהם נטלו שם ידיים בשבע ברכות." המשיך אחיה. "רק תחשבי מה זה אומר. המחותנים לא ידעו על טובה עד עכשיו. ישי שמע את זה ככה בבום בבית של דודים של החתן, והוא היה צריך להגיד ולהסביר ולאסוף את הילדים ולצאת מיד."

סחרחורת תקפה אותה. "למה חזקי התקשר אליו?"

"את שואלת אותי? את פגשת אותו היום. מה קורה איתו?"

"הוא היה מזועזע מאד הבוקר. הוא גם כעס שהסתרנו את הלוויה."

"הוא לא מבין שהיה צריך להסתיר בגלל החתונה? עדיף שישי ויהודית היו עוברים אתמול מה שהם עוברים עכשיו?"

דיני החזיקה בקיר כשירדה מהכסא. "אם היינו מודיעים לכולם ביום ראשון, אז היה לישי וליהודית קצת זמן לפני החתונה, זה לא היה ככה בבום כמו עכשיו."

"ואז ישי כמעט לא יכול היה להשתתף בחתונה של הבת שלו." השלים ישראל. "ברור שהכי טוב היה לא לספר, שיר ממילא עוד לא מכירה אף אחד, והיא לא הייתה צריכה שכולם יבואו ללויה. אני לא מקנא בישי. נשמע שהוא בהלם. אמרתי לו שמסוכן לנהוג ככה. הוא אמר שיהודית תנהג. לא ידעתי שיש לה רשיון."

"יהודית הוציאה רשיון כבר מזמן." אמרה דיני. "למה בעצם היא לא נשארה בשבע ברכות?"

"לא יודע. אני לא יודע אם היה מותר לה להשאר כשבעלה יושב שבעה."

"אז רחלי נשארה לבד???"

איזו חוויה קשה זו לכלה, דבר כזה ביום הראשון של השבע ברכות. להישאר כך עם המשפחה המלחששת של חתנה.

"מה בער לחזקי שישי ידע כבר עכשיו?" ישראל הניד בראשו. "עד שישי יגיע לכאן, אבא ואמא כבר ממילא ילכו לישון. רק מוטי ונחום ואני נהיה ערים. גם את תשני כאן?"

"אני צריכה לחזור הביתה בשביל ארי. גם ככה זה מדי הרבה זמן שהוא בלעדי."

היא פנתה לצאת מהחדר.

מבטו של ישראל פגש באלבום שבידה. "מה זה?"

"אלבום של טובה. אמא בקשה ממני להביא."

"מי נמצאת אצלה?"

"יפה קוריץ."

"אמא מספרת לה על טובה???"

"תראי אותה כאן." אמא הוציאה מכיס האלבום תמונה נוספת. ישראל בן שבועיים. טובה יושבת איתו על הספה, צוחקת, מחבקת אותו, נראית מאושרת.

"איזו מתוקה." יפה לקחה ממנה את התמונה. "ואיך היא נראית שמחה."

"היא לא כל כך שמחה שישראל נולד." אמא צחקה מתוך הדמעות. "היא כעסה שהוא בן, ולא בת. אמרתי לה שאם היא כל כך רוצה אחות קטנה, שתתפלל על זה. נראה לי שהיא באמת התפללה הרבה, עד שדיני נולדה." אמא פנתה לדיני. "היא כל כך התרגשה כשנולדת. כשחזרתי הביתה, הסלון היה מלא בלונים וורודים שהיא תלתה."

מבטה של דיני היה נתון עדיין לתמונה.

טובה על הספה בבית הישן.

היא לא ראתה את התמונה הזו עד היום. תמונות אחרות, שאף אחד לא צילם, צרובות בנפש שלה.

אבא יושב בכסא שלו, מעיין בספר שמונח על המפה של שבת. טובה שרועה על הספה.

דיני בת השבע מגיעה לסלון עם הספרון שהיא הביאה מבית הספר. היא מהססת לרגע מול הספה התפוסה, ואז מבקשת בכל זאת: 'תעשי לי מקום לשבת.'

אחותה הגדולה לא מגיבה.

אמא באה לעזרתה. 'טובה, זוזי קצת, שיהיה מקום גם לדיני.'

'התינוקת הזו יכולה לשבת גם על הרצפה.' טובה מביטה באבא באלכסון. 'אתה כל כך בטוח שאתה יודע כל דבר הכי טוב – שזה כבר לא מצחיק. זה הזוי.'

"בת כמה היא הייתה אז, שהיא כבר תלתה בלונים בבית?" הופתעה יפה.

"רק בת עשר. בעלי סיפר לי שהיא הפצירה בו לקנות כמה חבילות של בלונים, כדי שהיא תוכל להוציא מתוכם את כל הוורודים. כזאת היא הייתה, תמיד עם רעיונות, ומתלהבת. היא הייתה כל כך גאה בבלונים שתלתה. וכל כך התרגשה מדיני. גם כשדיני גדלה היא אהבה לפנק אותה. נכון דיני?"

"כן." דיני סחטה חיוך, כאב פיזי ממלא את החזה שלה. "מאד."

"היא הייתה נהדרת." אמא הפכה דף באלבום, נראה שהזכרונות נותנים לה שביב של נחמה.

"הנה, תראי אותה כאן בסירה." אמא קרבה את האלבום ליפה. "בכל קיץ יצאנו לשיט בגני יהושע, הילדים אהבו את זה."

יפה רכנה על התמונה. דיני הביטה מהצד בה ובאמא.

בקיץ שבו טובה עזבה את הבית הם לא יצאו לשיט. גם לא בשנים שאחר כך.

"טובה תמיד השתוקקה להשיט כמה שיותר." הוסיפה אמא. "היא הייתה ממש טובה בזה, יותר מהבנים. את זוכרת, דיני?"

היא מתחה שוב את קצות שפתיה לחיוך.

"כן. אני זוכרת."