פרק 57: פלאפל מעשר עד חמש

בדרך כלל אנשים חווים הקלה כלשהי בנוכחות המנחמים, או שבעיקר מחכים שהשבעה תסתיים?

כמו משום מקום קפצה לה השאלה הזו לראש.

"לא ידענו שהייתה לכם עוד בת." אמרה שולי גרינבוים, השכנה ממול.

דיבורים שקטים נשמעו מהסלון. אבא נמצא שם, והאחים ושכנים שנכנסו.

כהן, השכנה שבאה לפני כן, הייתה רק הסנונית. אחד מהמשלימים למנין של מנחה כנראה הפיץ את הידיעה בשכונה. עוד ועוד אנשים הגיעו. לחלק מהם ניצוץ של סקרנות כזה בעיניים – שעורר בדיני חשק לנעול את הדלת בפניהם.

"כמה צרות שיש היום." השמיעה שולי. "שלא נדע."

דיני הנהנה כדי להגיב במשהו. גרינבוים הגיעו לבניין רק בשנים האחרונות. כמעט ולא הזדמן להם להכיר.

"איפה היא הייתה גרה?" שאלה שולי את אמא.

"בבאר שבע."

"וואו, כל כך רחוק."

מבטה של אמא התעמעם.

"פחות רחוק ממה שזה נשמע." אמרה דיני.

"כן. אבל בכל זאת. למה היא הלכה עד לשם?"

אמא החזיקה כף יד אחת באחרת.

"מאיפה אתם הגעתם לכאן?" שאלה דיני את שולי.

"מירושלים. גרנו ברמת אשכול."

"מעניין. למה עברתם?"

"בשביל ההורים של בעלי. הם היו צריכים אותנו כאן." שולי פנתה לאמא. "היא הייתה נשואה?"

אין לה שום בושה.

"כמה זמן אתם כבר גרים כאן?" שאלה אותה דיני.

"שש שנים."

"יפה שעברתם בשביל ההורים." אמרה דיני. לא אכפת לה להחמיא לשולי אם זה מה שישתיק אותה.

"חמי בכסא גלגלים, ואין להם ילדים בעיר, אז זה היה מובן שנעבור."

"בכל אופן זה לא מובן מאליו."

יפה קוריץ, מקומה שלישית, נכנסה. איתה תמיד היו להם יחסים טובים. היא גם לבטח לא תהיה פוגענית כמו שולי גרינבוים.

"תודה שבאת." אמרה לה דיני, זוכרת את ההלכה שהאבל צריך לדבר ראשון, ומבקשת למלא את מקום המילים שלאמא קשה להגיד.

"הזדעזעתי לשמוע." אמרה יפה כשהתיישבה.

"המקום ינחם אתכם." שולי קמה תוך שהיא ממלמלת את הנוסח, ועזבה.

אמא הנידה בראשה בתנועה כמעט בלתי נראית, נראית מכונסת בעצמה יותר מאשר לפני כן.

שולי לא הייתה יכולה להיות טיפ טיפה פחות בוטה?

"איך אפשר לא לבוא." אמרה יפה. "הזדעזעתי כל כך כששמעתי. לאבד ילד, זה קורע את הלב."

אמא הרימה את מבטה, נראית גם היא מופתעת מהישירות.

ואולי דווקא טוב כך?

אולי טוב לה לפתוח חרך לשחרור משהו מהכאב האיום, איזושהי הזדמנות לגעת בזרזיף ממנו.

"זה נכון." אמרה דיני ליפה, אינה בטוחה במילותיה. יכול להיות שיפה נכנסת למקום שהיא אינה אמורה להכנס אליו.

"יש לי חברה שאיבדה ילד." נראה שהמילים שלה עודדו את יפה להמשיך. "כמה שנים לפני כן היא הייתה חולה בסרטן ועברה טיפולים. היא אומרת שהאובדן של הילד היה קשה לה פי כמה, בלי השוואה."

דיני הנהנה שוב בתחושה של סחרחורת פנימית. הדיבורים האלה עושים טוב לאמא או הפוך?

השקט המוחלט שאמא שוב נכנסת אליו, כנראה גרוע יותר.

"זה נשמע מובן." היא אמרה, מנסה להמשיך את השיחה.

"הילדים שלנו הם חלק מאיתנו, ובכל זאת לפעמים גם כל כך קשה איתם." נראה שיפה מחפשת את המילים. "אני מרשה לעצמי לדבר, בגלל מה שאנחנו עוברים עם מנחם שלנו."

מנחם?

בן הזקונים של קוריץ.

מה קורה איתו?

דיני העבירה לשון על שפתיה. בפעם האחרונה שראתה את מנחם הלבוש שלו לא היה ישיבתי. לא היה לה מושג מעבר לכך.

"פעם הסתכלתי על דברים אחרת." אמרה יפה. "חשבתי שיש דברים שלא יכולים לקרות אם ההורים הם טובים. היום אני יודעת שכל כך הרבה לא תלוי במה שאנחנו עושים."

דיני מצמצה.

מאיפה זה הגיע?

מה אנשים מדברים עליהם בחוץ?

"מה עם מנחם?" דיני הופתעה לשמוע את אמא שואלת.

"הוא מוכר בפלאפל, ברחוב ז'בוטינסקי. כבר שלושה שבועות הוא שם." קולה של יפה איבד לרגע את היציבות. "היית מאמינה אם אומר לך שאני יושבת להגיד כל יום תהילים כדי שהבן שלי ימשיך להכין כדורי פלאפל מעשר בבוקר עד חמש? הוא בכזה מצב, שכל יום שהוא מחזיק שם מעמד זה כמו נס בשבילנו. אני יודעת מה אנשים יחשבו, אם אספר את זה. אז אני לא מדברת. לך אני יכולה להגיד."

הטלפון של דיני צלצל.

שוב יחיאל? הוא התקשר לפני כן כבר כמה פעמים, ארי עושה לו בעיות בבית.

היא קמה כדי להוציא את הטלפון מהמטען.

'ישי' על הצג.

ישי מרגיש שמשהו לא תקין. לא פלא, אחרי שאבא ואמא לא הגיעו אתמול לחתונה.

היום יש שבע ברכות ראשון, בחיפה, עם המשפחה של החתן. לפני כן ישי התקשר מהדרך למוטי וחקר מה קורה. מוטי כנה שהוא ידבר איתו בערב, אחרי השבע ברכות.

למה ישי מתקשר גם אליה?

הם מן הסתם כבר בחיפה עכשיו.

דיני השתיקה את הצלצול.

"איפה מנחם גר?" שאלה אמא את יפה.

"בבית, אבל רק בגלל שאין לו ברירה, והוא גם אומר לנו את זה פעם ביומיים. הוא היה יוצא מהבית אם היה לו לאן." יפה העבירה יד על מצחה. "לא באתי לדבר על מנחם. אני רק שמעתי מה שקרה, וכואב לי כל כך בשבילכם. אני יודעת איזה הורים אתם, ואני לא יודעת כלום על הבת הגדולה שלך, רק בטוחה שאם היא כמעט לא הגיעה לכאן, זה לא היה בגלל משהו שאתם הייתם יכולים לפתור. הורים לא יכולים הכל."

תקתוק השעון נשמע.

"היו תקופות שמנחם לא היה בבית, ופשוט לא היה לי מה לעשות עם זה." יפה דיברה שוב. "אומרים היום שילדים כאלה צריכים רק אהבה. אבל לפעמים ההורים נותנים ונותנים אהבה, והילד רק מתרחק ומתרחק. גם את זה צריך להגיד להורים."

"העיקר שהוא בבית, מנחם."

"כן, אבל זה לא מבטיח כלום. זה לא שאני יודעת מה יהיה מחר, והאמת שגם לא מה היום." יפה נתנה מבט בדיני, נראה שלא לגמרי נוח לה לדבר בפתיחות בנוכחותה. "הוא לא נמצא רק בבית." היא אמרה לאמא. 

"אי אפשר להבין ילדים. לפעמים." נראה שאמא מדברת מתוך הזיכרונות.

"ממש. וגם כל כך הרבה לא בידיים שלך. את יכולה להיקרע בשביל הילד, וזה לא עוזר. בסופו של דבר לילדים יש בחירה בעצמם, וזה תלוי בהם, איך הם יתמודדו עם הקשיים שלהם."

אמא עצמה את עיניה.

"אני לא יודע מה היה אצלכם, ואני גם לא שואלת." יפה נראתה נבוכה. "אני רק אומרת לך שאסור להורים להאשים את עצמם. גם אנחנו בני אדם. לפעמים כבר אין כוח לקוות ולחכות ולנסות ולעשות הכל, ושהלב יישבר בכל פעם מחדש בגלל מה שהילד עושה. אצלנו לפחות זה הבן הקטן, אז נחסכו מאיתנו הבעיות שילד כזה גורם בחינוך של הילדים האחרים."

"הבת שלי הייתה השנייה, אחרי ישי." אמא אחזה אצבעות יד אחת באחרת. "דווקא מבחינת החינוך של הילדים האחרים זה לא גרם לנו לבעיות. אף פעם לא חשבתי על זה אפילו. הילדים האחרים פשוט לא רצו להיות כמו שהיא."

"חינכתם טוב את הילדים שלכם. הם נהדרים, כולם."

אמא שפשפה את מצחה.

"איך קראו לה?" שאלה יפה.

"טובה."

"את רוצה לספר לי עליה קצת?"