פרק 46: בובת בד משופשפת

היא רצתה לשתות משהו לפני שהיא חוזרת לחזקי.

הצלצול שלו הקדים אותה.

"אני בהלם!"

"ממי שמעת?"

"ממוטי. אני בהלם, דיני! השתגעתם?

"מ-מה?"

"מוטי אומר שהייתה לוויה ביום ראשון!"

"אבא לא רצה – "

"אתם לא נורמליים. אתם פשוט לא נורמליים!"

יכולה הייתה לשמוע את הלמות ליבה. הנה, מזה יחיאל חשש, שבסוף עוד יכעסו עליהם.

"אם היית במקומנו היית מבין שזה לא כל כך פשוט. אבא ממש התעקש שלא נגיד. הוא אמר שהוא רוצה ש – "

"מה זה קשור מה אבא אמר שהוא רוצה? אני בהלם ממך!"

"אנחנו –"

"אתם פשוט לא נורמליים! איך העזתם להסתיר – "

ניתוק.

ידה רעדה עם הטלפון.

כנראה אין לו קליטה. עוד רגע הוא יתקשר שוב.

מה הוא חושב שהם היו אמורים לעשות?

זה אבא שהחליט. לא הם.

"בואי תאכלי קורנפלקס עכשיו." היא הקימה את שיר והלכה איתה למטבח. יחיאל קנה אתמול שתי חבילות, אחרי שגילו שאת זה שיר אוכלת ברצון.

שיר לפתה את בובת הבד המשופשפת, עם שערות הצמר הצהובות.

דיני הושיבה את שיר, והראתה לה על הכסא הסמוך. "שימי כאן את הבובה לבינתיים."

אחייניתה נענתה בזמן שהיא הכינה לה את הצלחת והביאה לה גם כף מהמגירה. "חכי רגע, מתוקה."

מחדר השינה הסגור היא התקשרה ליחיאל.

"לצאת עכשיו?" הוא שאל מיד.

לפני שיצא לכולל הם סכמו שברגע שדיני תרצה לבוא להורים, יחיאל יגיע ויאסוף אותה ביחד עם שיר. יחיאל גם סיכם עם גמ"ח לכסאות אבלים, שבדרך ייקח מהם כסאות נוספים, שיהיו לכל האחים.

"חזקי התקשר."

דמעות עלו בעיניה כשספרה ליחיאל מה קרה. למה גם זה עכשיו. כבר אין לה כוח.

"הוא סתם חצוף." אמר בעלה.

"אולי היינו צריכים באמת להגיד לכולם. אבא שלי היה יותר מדי לבד."

"ומי אמר שהיה עושה לאבא שלך יותר טוב אם היינו אומרים? ככה לפחות הוא הרגיש שהוא קצת שולט במצב. הוא לא היה צריך שחוץ מהכל, גם הילדים שלו לא ישמעו בקולו."

דיני הצמידה את מצחה לארון הסגור, כל כך הרבה היה אבא במצוקה מכך שמזלזלים טוטלית במה הוא אומר, כל הימים הנוראים ההם עם טובה. כנראה שיחיאל צודק.

"אל תתייחסי אליו." הוא אמר.

"אני לא יכולה לא להתייחס." בדיוק חזקי, מכולם.

"תקשיבי, דיני. חזקי לא יודע מה באמת היה פה. אם הוא היה במקומנו, הוא היה מתנהג כנראה בדיוק אותו דבר. שיעזור עכשיו במה שאפשר לעזור במקום לבוא בטענות."

ראשה הלם בכאב.

"את רוצה שאבוא עכשיו?" שמעה את יחיאל.

"עדיף לי לבוא אליהם כשמישהו מהאחים שלי כבר יהיה. ישראל יגיע כנראה עוד מעט. הוא בטח כבר יצא לדרך."

"תגידי לי ברגע שתרצי."

"אין לי כוח לפגוש עכשיו את חזקי."

"הוא לא יוכל לכעוס עליך ליד אבא שלך, ואת גם לא צריכה להתייחס. לא חכמה לבוא אחרי הכל ולהגיד דברים."

"זה באמת לא היה נורמלי, כל הימים האלה."

"עשינו מה שאבא שלך רצה, והוא גם צדק שבשביל החתונה זה היה חשוב. תחשבי מה היה עובר על ישי וכולם אם ישי היה צריך לשבת פתאום שבעה בכזה מצב מורכב. באמת, דיני, אל תתיחסי למה שחזקי אמר, אין לו זכות להטיף לנו."

חזרה למטבח, שיר אכלה בחשק מהקורנפלקס. היא עצמה כבר מתחילת השבוע לא מצליחה להכניס כמעט כלום לפה. קיוותה שהיום וחצי הקרובים יהיו קלים טיפה יותר, לא נראה שזה מה שהולך להיות.

או שכן, אם חזקי יירגע קצת.

למה הוא לא מתקשר שוב?

הוא כבר היה אמור למצוא מקום עם קליטה.

עד כדי כך הוא כועס?

אין בזה שום הגיון.

הכינה לעצמה כוס קפה, לגמה קצת, ושפכה את השאר.

אחר כך התקשרה לחזקי.

תא קולי.

כנראה זה מההלם, אכן. גם היא הייתה מזדעזעת לשמוע שההורים ישבו שבעה לבד במשך כמה ימים וששקרו לכולם שיש וירוס. חזקי כנראה גם מקשר עם מה שהיה אתמול בשיחות הטלפון, ותופס שבעצם אבא היה לגמרי לבד בבית.

הטלפון שלה צלצל.

חזקי חוזר אליה?

'יעל' על הצג. אשתו של מוטי.

"אני בהלם מהאסון, ואני פשוט לא מאמינה מה עבר עליכם בימים האלה." היא אמרה בחום. "בטח היה לכם קשה נורא שאתם לבד עם ההורים והכל."

"כן."

"ועוד הילדה שלא ידענו עליה. יו, דיני. ישבנו אתמול בחתונה בלי לדעת כלום! מזעזע אותי לחשוב מה עבר עליכם בזמן הזה. את אצל ההורים עכשיו?"

"עדיין לא. עוד מעט."

"אנחנו כבר בדרך. לקחתי עוף וירקות מהבית בשביל להעמיד צהרים, ומירי באה איתנו כדי לעזור. אפילו לא היה מי שיבשל בשבילכם בכל הימים האלה. אני לא קולטת איך הסתדרת. ועוד הילדה של טובה אצלך. אני פשוט לא קולטת איך הצלחת הכל ביחד. קשה איתה מאד?"

שיר ליקטה עם כפית את פתיתי הקורנפלקס האחרונים.

"הקושי לא נורא." דיני נשענה על השיש, מנסה לאסוף את עצמה. "זה בעיקר קורע את הלב."

אחייניתה הרימה את צלחת הקורנפלקס כדי לשתות את החלב שנשאר.

"את רוצה עוד?"

שיר הנהנה.

לפחות בתנועות ראש היא מגיבה יותר ויותר.

דיני שמה בצלחת חופן נוסף של קורנפלקס כששמעה את הדפיקות בדלת.

גילי?

אלו לא הדפיקות שלה.

היא יצקה חלב לצלחת של שיר, וניגשה לכניסה.

חזקי עמד שם.

עיניו אדומות. קרע ארוך לרוחב חולצתו. הוא עמד בגרביים, מחזיק את הנעליים ביד.

היא רואה לא טוב.

"אפשר להכנס?"

דיני זזה מהפתח. "מה – "

אחיה נכנס לדירה, ושמט את הנעליים לרצפה. "איפה שיר?"

"איך אתה כאן???"

"הגעתי במונית. נגמרה לי הבטריה. איפה שיר?"

"מ- מה?"

שפתיו רטטו. "איך נתתם לאבא לעשות דבר כזה?"

"חזקי!"

"איפה שיר?"

"במטבח. היא – "

אחיה חלף על פניה.

במטבח נשמטה ידה של שיר על הצלחת. הצלחת התהפכה. עיניה של שיר התעגלו. היא ירדה מהכסא. סנטרה רטט.

"שיר." קולו של חזקי נסדק.

"שיר. שיר." הוא רכן בסמוך אליה. "אני לא יכול להאמין."

עיניה של שיר נתלו בו כאילו הייתה טובעת.

חזקי הזיז את הכסא הסמוך, כעומד להתיישב עליו, ועיניו פגשו בבובה. "הבאת את הבובה שלך לכאן?" הוא שאל את שיר ברכות. הניח את הבובה על ברכיו כשהתיישב, והסתובב לדיני, אש בעיניו. "איך יכולתם לא להגיד?"

"אתה – מה?"

אחייניתה עוד הסתכלה בו, שפתיה רוטטות.

היא חייבת עכשיו חיבוק שיחזיק אותה.

דיני עטפה את כתפיה ביד לא יציבה.

"שיר, אני כל כך – " חזקי בלע את רוקו. "לא הצלחת להגיד להם שאת רוצה שיקראו לי?"

שיר הנהנה. ושוב.

חזקי הרים את עיניו לדיני. "מה עשיתם???"  

"איך אתה – " המילים אבדו לה.

"מה עשיתם?" קולו היה שבור. "מה חשבתם לעצמכם?"

הקירות התעקמו מול עיניה של דיני. הרצפה חגה. החלב עוד טפטף מהשולחן.

"מאיפה אתה יודע שזו הבובה שלה?" כאילו משקולת הונחה לה בתוך הפה.

"ציפי קנתה לה אותה." פניו התעוותו כמו לפני בכי. "מה קרה לטובה?"

גבה של שיר רעד.

דמעותיו של חזקי פרצו בבת אחת.

לקח לדיני רגע לקלוט שלא רק את יפחותיו היא שומעת, אלא גם את אלה של שיר.