פרק 21: אמא נהדרת

שיר התפתלה בזרועותיה של דיני. היא הכתה את דיני, נאבקת להשתחרר.

"אני אתקשר אליך מחר, שיר מותק." הגננת ענבל חזרה על המשפט בפעם השלישית. היא עמדה ליד הדלת הפתוחה למחצה, ונראתה המומה מעוצמת ההתנגדות של שיר.

"נהיה בקשר." דיני התקשתה לדבר בעוד מתאמצת להחזיק בשיר בלי להכאיב לה. היא ייחלה שהגננת כבר תלך. ככל שהיא מתעכבת זה נהיה קשה יותר.

האגרופים הקטנים הלמו בזרועותיה.

"זה קשה שהגננת שלך הולכת." דיני גייסה את המילים מתוכה, נזכרת בדבריה של עירית, על הצורך לשקף לשיר את הקושי.

"להתראות, שיר מותק." ענבל יצאה סוף סוף, וסגרה אחריה את הדלת.

שיר טלטלה את ראשה לצדדים, ליבה של דיני יצא אליה. "אני אוהבת אותך, שיר." לחשה.

אחיינית שלה עדיין הדפה אותה במלוא הכח של ילדה בת שש.

אם היא תרפה עכשיו משיר, שיר עלולה לרוץ אחרי ענבל. הם יסתבכו כך בלי סוף. מבטה של דיני נפגש בזה של יחיאל. גם הוא נראה מזועזע. ידה של אמא רעדה על השולחן, היא נראתה אבודה.

"אני אוהבת אותך." לחשה שוב דיני לשיר, ואז שחררה אותה בעדינות.

הילדה נחלצה מזרועותיה ורצה לחדר הפנימי במהירות כזו, כאילו היא נמלטת משודד דרכים. רגע אחר כך עלתה מהחדר רק דממה.

"העו"סית הייתה צריכה להיות כאן." אמר יחיאל בקול נמוך.

"היא רצתה להיות, אבל קראו לה למקרה חרום." דיני החזיקה את זרועותיה זו בזו, מנסה לאסוף את עצמה.

"אין הרבה דברים שהם חרום יותר מזה." אמרה אמא. "אבל במה העו"סית הייתה יכולה לעזור לנו?"

הדממה שמהחדר הפנימי הרעישה באוזניה של דיני כמו רעם.

"מסכנה." לחשה.

עירית חשבה שהזיכרונות הקשים מטובה ישפיעו על ההתייחסות הרגשית שלה לשיר. עירית טעתה, אבל שתיהן לא קלטו שעלול לקרות משהו הפוך. יכול להיות ששיר הייתה מרגישה עכשיו בטוח יותר עם אישה לא מוכרת שהייתה לוקחת אותה כמשפחת קלט, מאשר עם דודה שמי יודע מה היא שמעה עליה ומה היא מרגישה כלפיה.

יכול להיות שכל זה הוא טעות?

דיני נתקפה בסחרחורת כאשר קמה. היא חיכתה עד שהאפור מול עיניה יתפוגג.

אולי עם אישה זרה, לא קרובת משפחה, הרגעים הללו עכשיו היו פחות טראומתיים בשביל שיר. זה קריטי בשבילה, אם כן.

השאלה אם האישה ההיא הייתה מספיק טובה לשיר, אם היה לה אכפת מספיק כדי להתאמץ גם כשקשה.

עירית פלטה במהלך השיחה בחדרה שיש מחסור במשפחות קלט. אולי זה מה שגרם לה להחליט לשלוח את שיר אליהם, לא שהיא האמינה שהם אכן רוצים להיות משפחה בשביל שיר, ושיש סיכוי שהם יצליחו.

מבטה של אמא היה מונח עליה.

"אני אלך אליה." היא אמרה, מנסה לזרוע תקווה במילים.

בחדר הפנימי הייתה שיר שרועה על המיטה העליונה, פניה מופנות לקיר, השמיכה משוכה על ראשה.

בתנוחה כזו היא מוצאת לפעמים את יונתן, כשהוא קורא לה למיטה אחרי חלום מפחיד.

"אני באמת אוהבת אותך, שיר." לחשה וחשה איך מילותיה מתפוגגות בחדר.

מהסלון שמע במעומעם את קולו של יחיאל.

היא סגרה את דלת החדר והתיישבה על המיטה, מחפשת את המילים.

"אני מצטערת שהחזקתי אותך בכוח, לפני כן, שיר. סליחה." היא נשפה בשקט. "זה רק בגלל שלא הייתה לי ברירה."

זבוב זמזם מעל מסגרת החלון.

כסא נחבט בקומה מעליהם.

דיני כרכה את זרועה סביב השמיכה בחיבוק עדין. "אני לא רוצה שתהיי עכשיו לבד, שיר. בטח את היית הכי רוצה להישאר פה בבית שלך ושל אמא שלך. הלוואי שזה היה אפשר."

היא חשה ברטט שמתחת לשמיכה, והידקה את החיבוק עוד קצת.

הלוואי שהייתי יכולה להישאר פה ביחד איתך." המשיכה. "אם הייתי יכולה להיות איתך פה בלילה וגם מחר, ולשמור עליך כאן – הייתי נשארת. אבל אני צריכה לחזור הביתה, לילדים שלנו."

'הם מחכים כבר להכיר אותך'. כמעט אמרה שוב.

שיר שמעה את המשפט הזה היום כבר כמה פעמים.

איך היא מרגישה כשאומרים לה את זה?

הלוואי שזה נותן לה תחושה רצויה, אבל היא עדיין בהלם האובדן.

"בטח את לא רוצה להכיר עכשיו את הילדים שלנו." שמעה דיני את עצמה אומרת. "את כנראה רוצה רק להישאר כאן, איפה שאמא שלך הייתה."

מכונית צפרה בחוץ.

"אם היה אפשר – אולי היה כדאי שהיית נשארת אצל השכנים שלכם, שאותם את כבר מכירה." רונה הייתה מוכנה להחזיק את שיר אצלה לשבועיים? – היא לא עשתה רושם כזה. "הבעיה שאנחנו צריכות לעשות עכשיו מה שעירית אומרת. היא הסבירה לך שהיא עכשיו אחראית עליך, והיא מנסה למצוא לך מקום הכי טוב להיות בו. נכון? אנחנו מאד נשתדל שיהיה לך טוב אצלנו."

הטלפון שלה צלצל בסלון.

כנראה שוב ריקי. היא לא מסתדרת עם ארי.

הם מוכרחים לחזור כבר הביתה. גם כך זה כבר מאוחר מדי, יש לפניהם עוד נסיעה ארוכה.

"אני אוריד לך עכשיו את השמיכה, בסדר? אני לא רוצה שתהיי כל כך לבד."

דיני משכה את קצה השמיכה בעדינות, מכינה את עצמה למשיכה נגדית עיקשת, לאגרוף.

פניה המיוזעות של שיר נראו מתחת. עיניה עצומות כמו לפני כן.

"עצוב לי נורא שאמא שלך נפטרה." דיני ליטפה את המצח הלח. "ממש ממש עצוב לי. אני בטוחה שהיא אהבה אותך מאד מאד, ושאת אהבת אותה. כשהייתי בגילך היא הייתה האחות הגדולה שלי, היא הייתה כל כך טובה. כל כך פינקה אותי ואהבה אותי. בטח היה לך הכי טוב עם כזו אמא נהדרת."

עיניה של שיר נפתחו.

דיני בלעה את רוקה, הודפת זיכרונות קשים שצפו בזה אחר זה, כבמחאה על מה שאמרה.

"אני אשתדל לעשות לך נעים אצלנו, כמו שאמא שלך עשתה לי." היא לחשה שוב. "ואני גם יודעת שתתגעגעי אליה כל הזמן."

שיר עצמה את עיניה.

"אנחנו צריכות ללכת עכשיו." אמרה לה דיני ברכות. "אעזור לך לקום. בסדר?"

גופה של אחייניתה נשאר רפוי כשהיא הרימה אותה לישיבה. דיני משכה אותה על ברכיה, וחיבקה אותה.

שיר לא הדפה אותה.

דיני הצמידה אותה אליה בעדינות, חשה את הלמות ליבה של אחיינית שלה.

אם היא תנשק את שיר, זה ירתיע אותה?

היא לא יכולה לדעת.

דיני העבירה את ידה בשערה של שיר. "אמא שלך הייתה אחות גדולה טובה כל כך בשבילי." היא שאבה את המילים מתוכה, חשה במשמעות שלהן בשביל שיר. "התגעגעתי אליה כל השנים."

קולו של יחיאל נשמע במעומעם מבעד לדלת הסגורה, הוא בוודאי מדבר עכשיו עם ריקי, מנסה להסביר לה איך להרגיע את ארי.

מה יהיה בבית עד שהם יחזרו? רק שארי לא יצרח במשך שעות. היא אף פעם לא השאירה כך את הילדים. הם חייבים לנסוע מיד.

"אנחנו צריכים ללכת עכשיו, שיר." אמרה דיני. "ארזתי לך בינתיים חלק מהבגדים, ובעזרת השם ייקחו אותך לכאן עוד פעמים, ותוכלי לקחת מכאן כל מה שתרצי. יש משהו שאת רוצה לקחת עכשיו, כדי שיהיה לך אותו כבר מיד?"

במקום תשובה ירדה שיר מברכיה ופתחה את הדלת האמצעית של הארון.

מכנסי נשים היו תלויים שם, שמלות, וגם כמה חצאיות.

שיר התכופפה מתחת לבגדים, ומשכה החוצה בובת בד ששערה עשוי מחוטי צמר צהובים. בגדיה של הבובה היו משופשפים, נראה שכבסו אותה הרבה.

"זאת הבובה שלך?" דיני רכנה מולה. "אני שמחה שאת לוקחת אותה ושתהיה לך את הבובה אצלנו.  יש עוד משהו שאת רוצה לקחת?"